"לא בגדתי"– פרשת אורי אילן, חלק ראשון – סיפור המעשה

January 13, 2014, 2:29 am

≫ Next: "לא בגדתי"– פרשת אורי אילן, חלק שני – התגובות לאחר מעשה

≪ Previous: אריאל שרון, 2014-1928, ראש הממשלה האחד-עשר של ישראל - שלושה סרטי וידאו מתקופת שירותו הצבאי

$

0

0

ב-13 בינואר מלאו 59 שנים להתאבדותו בכלא הסורי של חייל חטיבת גולני, אורי אילן. סמל אורי אילן היה חבר בחוליית לוחמים שכללה, מלבדו, את סגן מאיר מוזס (מאור) מחטיבת גולני אף הוא ואת שלושת לוחמי גדוד הצנחנים: סמל מאיר יעקובי, רב טוראי יעקב (ג'קי) לינד ורב טוראי גד קסטלניץ (זבולון).

החוליה יצאה לדרכה בליל ירח מלא בין ה-8 ל-9 בדצמבר 1954 ומשימתה הייתה להחליף סוללות במתקן האזנה שמוקם סמוך לתל עזזיאת ברמת הגולן ושנועד לצותת לטלפונים במוצבים הסוריים. המשימה לא הייתה זרה לחיילים. מיום התקנת המתקן, כמה חודשים לפני כן, כבר חדרה החוליה פעמים אחדות לשטח כדי להחליף סוללות ולבדוק את תקינותו.
מפקד גדוד הצנחנים, אריאל (אריק) שרון, נאמן למורשתו כמפקד יחידה 101לפיה כושרו הקרבי וכישוריו של החייל חשובים יותר מדרגתו, מינה את סמל מאיר יעקובי, אותו העריך מאוד, למפקד הפעולה שקיבלה את השם "מבצע צרצר".

סמוך ליעדם, בעת שטיפסו במעלה ואדי שטוף אור ירח, התגלתה החוליה וכותרה מכל עבריה. אחר קרב קצר וחסר תכלית, הורה המפקד יעקובי על כניעה, והחמישה נלקחו בשבי.

אחרי שהות קצרה בקוניטרה, הועברו השבויים לכלא אל-מזאה הידוע לשמצה בדמשק, שם נחקרו בעינויים קשים במטרה לגלות את המניע לפעילותם הלילית.

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-12 בדצמבר, בטרם התברר בוודאות כי חמשת החיילים בחיים, אולץ מטוס נוסעים אזרחי, סורי שהיה בדרכו מדמשק לקהיר וטס באזור הפקוח האווירי של ישראל, לנחות בשדה התעופה בלוד. במטוס היו חמישה נוסעים: אמריקני אחד ששוחרר מיד, ארבעה סורים וכן חמישה אנשי צוות. ראש הממשלה, משה שרת, התנגד בתקיפות לדרישתם של שר הביטחון לבון ושל שרים אחרים להשתמש בנוסעי המטוס כבני ערובה עד להחזרת השבויים והורה לשחררו. המטוס על נוסעיו, שוחרר בתום יומיים מרגע יירוטו והפעולה עוררה על שרת ביקורת רבה. 

בישיבת הממשלה ב-19 בדצמבר, מסר שר הביטחון, פנחס לבון כי ההוראה ליירט מטוס סורי צבאי ניתנה כדי למנוע את רצח חמשת החיילים השבויים, או "הסתבכות אחרת"כדבריו. ראש הממשלה שרת חזר על התנגדותו להחזיק במטוס ובנוסעיו ואמר כי "אנחנו איננו יכולים כמדינה להיזקק לאמצעים שיכולים להיזקק להם ארגונים לא ממלכתיים."

שרת לא הסתפק בדבריו בישיבת הממשלה ושיגר, שלושה ימים אחר-כך, מכתב אישי ותקיף במיוחדאל שר הביטחון לבון. במכתב באו לידי ביטוי בולט היחסים המתוחים והחשדנות הרבה בין ראש הממשלה למערכת הביטחון והדים לחילוקי הדעות המתמידים בין שר הביטחון לבון לבין הרמטכ"ל משה דיין. שרת תקף במכתבו את ראשי הצבא הסבורים כי "מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחויבת -  לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג'ונגל..."והבהיר כי "אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של 'מדיניות עצמאית'בקרב מערכת כוחות הביטחון".

תשומת הלב הציבורית והמדינית הייתה נתונה באותה עת לפרשת הספינה "בת גלים". מאסרם הממושך במצרים של צוות הספינה הישראלית שניסתה לעבור בתעלת סואץ יצר אווירת משבר בן-לאומית מחוץ, ועורר על ראש הממשלה את תלונות האופוזיציה על אזלת ידו בכל הנוגע לשחרור אנשי הצוות ולהבטחת חופש השיט, מבית. בנוסף, התעורר משבר חריף יותר עם החלטת המצרים להעמיד לדין קבוצת יהודים מקומיים שנתפסו בחודש יולי ונאשמו בפעולות טרור ובריגול לטובת ישראל. המשפט שנתפס כמשפט ראווה וגזרי דין המוות הצפויים הביאו את המערכת המדינית לפעילות נמרצת במטרה להציל את הנידונים, יצר מתח נוסף במערכת הפוליטית סביב השאלה המפורסמת "מי נתן את ההוראה" (להפעיל את הרשת היהודית) והיווה את תחילתה של הפרשה הידועה כ"עסק הביש"שעתידה הייתה להסעיר את מדינת ישראל במשך עשורים רבים.

בשל אירועים אלה נדחקה פרשת השבויים הסורים לשולי ההתרחשויות. שרת ביקש שלא להחריף את המתח גם בחזית זו וביקש לפעול בצנעה אצל ראש מטה משקיפי האום, הגנרל ברנס, במטרה לשחרר את השבויים.

במשך כל אותו זמן התייסרו חמשת החיילים בשבי הסורי בעינויים קשים. לקראת סוף חודש דצמבר נחשף סודו של מתקן הציתות ובעקבות כך הובילו מאיר יעקובי ומאיר מוזס את החוקרים הסורים אליו. יעקובי תכנן לחשוף את המתקן בפני שוביו ואז להפעיל את חומר הנפץ שבו ולהתפוצץ עמו לבל ייפול בידיהם. אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל: לאחר שחפר וחשף את המתקן, הצמיד אותו אליו לקראת הפיצוץ הצפוי אך, כנראה בשל הרטיבות הרבה, הפיצוץ לא התרחש. מאיר מוזס ומאיר יעקובי, שחש כי זכה בחייו מחדש שלא מרצונו, הוחזרו לכלאם. המתקן פורק לבסוף על ידי הסורים.

בארץ התנהלה הפעילות לשחרור השבויים בעצלתיים. דעת הקהל נסערה מהידיעות על העינויים שעברו חברי הרשת היהודית בקהיר, צוות הספינה "בת גלים"הושב לישראל, ובמערכת המדינית געשו הרוחות ועלתה המתיחות בין הדרג הביטחוני לדרג המדיני סביב עניין ה"עסק הביש". החשדנות ההדדית בין ראש הממשלה שרת לשר הביטחון לבון, ובין לבון לרמטכ"ל דיין הייתה בשיאה. בחשאיות רבה הוקמה ועדת אולשן-דורי שמטרתה הייתה לקבוע מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת היהודית במצרים. בעדותו הארוכה בפני הוועדה ב-2 בינואר, התייחס שר הביטחון לבוןגם לפרשה הסורית, וטען כי אסר על קיום סיורים צבאיים מעבר לגבול וקבע קטגורית כי ערכו של מכשיר ההאזנה לא היה גדול דיו "בכדי לסכן למענו חמישה בחורים""נעשה לי חושך בעיניים, שולחים ילדים בלי שכל...". כמו כן קשר לבון בין פרשת הרשת במצרים לבין פרשת השבויים בסוריה: "...זו אותה קלות הדעת, אותה חוסר אחריות. פה זה היה בשטח בינלאומי ופה זה בשטח יותר מצומצם".

רק ב-12 בינואר התייחסה ועדת שביתת הנשק המשותפת לישראל ולסוריה לנושא וקיבלה שתי החלטות בעניין: ההחלטה שהוצעה על ידי המשלחת הסורית קבעה שהפעולה היא הפרה חמורה של הסכם שביתת הנשק והאחריות מוטלת על ישראל. בהחלטה שהוצעה על ידי המשלחת הישראלית (והתקבלה, כאמור, גם היא), קראה הוועדה להחזרת השבויים לישראל בהקדם.

סמל אורי אילן לא היה מודע להתרחשויות אלו. בצינוק המבודד בו שהה, מעונה ומותש, היה בטוח כי כל חבריו לפעולה נהרגו והוא עצמו עומד להישפט בפני בית דין צבאי סורי ולהיות נידון למוות. נאמן לחינוכו הצבאי ובעיקר לחינוכו המשימתי בקיבוצו גן שמואל, היה נכון ונחוש, אולי יותר מאחרים, להקריב את עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כאידיאל  גימוד האישיות הפרטית וצרכיה לטובת הכלל, נאמנות לעקרון ביטחון המדינה ושמירת סודותיה בכל תנאי, והוא התאבד בתלייה בתאו ב-13 בינואר לפנות בוקר.

טרם שלח יד בנפשו, תלש אורי אילן כמה דפים מתוך הספר "נקמת האבות"שהיה ברשותו (על האופן בו הגיע הספר לרשותו, ראו להלן), ובהיעדר כלי כתיבה, חורר בדפים אותיות ומילים באמצעות קיסם עץ מאולתר. בכך יצר תשעה פתקים המעידים על בטחונו כי כל האחרים נהרגו, על בקשת הנקם ועל בקשתו להיקבר לידי חברו, גבי ואלד, שנרצח בידי בדואים באזור בית גוברין. המפורסם בפתקים מצהיר: "לא בגדתי, התאבדתי". 

מתוך אתר המרכז למורשת המודיעין

מתוך אתר המרכז למורשת המודיעין

הידיעה על התאבדותו של אילן הכתה בהלם את הציבור בארץ והופצה לנציגויות ישראל בעולםעל ידי ראש המחלקה לענייני שביתת הנשק, יוסף תקוע. גופתו של אילן הוחזרה בשעות הערב המאוחרות לישראל דרך גשר בנות יעקב  אל קיבוץ משמר הירדן. הרמטכ"ל , משה דיין, הגיע לקיבוץ והיה נוכח במעמד מציאת הפתקים שהיו קשורים לאצבעות רגליו ובתוך בגדיו של החלל. אורי אילן נקבר בלוויה צבאית בקיבוצו, גן שמואל.

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר / לע"מ

הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן מצדיע על קברו הטרי של אורי אילן / לע"מ

בלוויה ספד לו הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן שלא היסס להביע ביקורת על מה שראה כהיעדר פעילות ממשלתית מספקת למען השבויים. המשורר נתן אלתרמן כתב דברים ברוח דומה ב"הטור השביעי": "...העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם, הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם".

הרמטכ"ל משה דיין ספד לאילן במילים נרגשות: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."  בדבריו השמיט דיין את סיומת הפתק המפורסם ("התאבדתי"), וכך תרם ליצירת המיתוס המכונן המלווה את החברה הישראלית עד היום.
משה דיין חזר והזכיר את אורי אילןגם בדבריו ביום שסיים את תפקידו כרמטכ"ל בחודש ינואר 1958, שנים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1979, עת התפטר מתפקידו כשר החוץ בממשלת מנחם בגין, ובמעמד קבלת פנים לטייסים פדויי שבי מסוריה ב-17.6.1973 שנערך במעמד נשיא המדינה אפרים קציר. הנשיא מצא לנכון לכתוב להורים השכולים ולהביע מילות עידודברגעים קשים אלו. ועל כך עונה לו שלמה אילן במילים נרגשות ובתודה על היות נשיא המדינה בעל "לב אנוש חם".

המשך בחלק שני.

---

"לא בגדתי"– פרשת אורי אילן, חלק שני – התגובות לאחר מעשה

January 13, 2014, 2:29 am

≫ Next: אוסף הבולים של ארכיון המדינה

≪ Previous: "לא בגדתי"– פרשת אורי אילן, חלק ראשון – סיפור המעשה

$

0

0

לצפייה בחלק הראשון.

ראש הממשלה, שרת מביע ביומנו דאגה פן תוטל האחריות, העקיפה לפחות, למעשה ההתאבדות של אילן, עליו: "...עתה יאמרו, כמובן, כי דמו של נער זה בראשי – אלמלא פקדתי לשחרר את המטוס הסורי, היו הסורים נאלצים לשחרר את הבחורים והנער מגן שמואל היה נשאר בחיים..."שרת מבקר את מארגני המבצע, מייחס רשלנות פלילית לראש אמ"ן, משער כי מעשה ההתאבדות התרחש כתוצאה מרגשות אשמה בשל הסגרת סודות ומשקף בדבריו את ערכיה של החברה שראתה במעשה של הסגרת סודות לאויב, מעשה שאין לו כפרה. "התברר בינתיים כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים ללא קשיש אף בראשם, לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת. לפי הרושם הכללי נתגלתה כאן רשלנות פלילית מצד אמ"ן, הווה אומר מצד בנימין גיבלי....ייתכן כי הנער שלח יד בנפשו משום שנשבר בחקירה ורק לאחר מכן הבין איזה אסון המיט על חבריו ומה גרם למדינה. אפשר שגם חבריו ירדו לחייו מאז. על כל פנים ייסורי מצפון הביאוהו כנראה לידי הצעד הנורא..."

בישיבת הממשלהשהתקיימה יומיים לאחר הלווייתו של אילן, ב-16.1, מסר שר הביטחון פנחס לבון סקירה על פרשת השבויים בסוריה. לבון, ששבועיים קודם לכן נתן עדות בוועדת אולשן-דורי שהוקמה בחשאיות רבה לבדיקת פרשת "העסק הביש", שלל בעדותו לפניה מכל וכל את הצורך בפעולה בסוריה ואת ההכנות לקראתה. כשדיבר בישיבת הממשלה ויומיים מאוחר יותר בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שינה את עמדתו, ובפעמים אלה דווקא חייב את הצורך בפעולה, אם כי טען לרשלנות בהכנות לקראתה: "...אם אנו עושים פעולה, שהיא על כל פנים הכרחית לנו, וקיום מכשיר זה הוא מכמה בחינות כדאי, והכרחי מזמן לזמן לשלוח אנשים לשמור על כלי זה, צריכים אנו לדעת שאם אנו עושים זאת יכולה להיות תקלה, יכולים להיות קורבנות ואי אפשר אחר כך לצאת מהכלים..." 
לבון מתאר את פגישתו הקשה עם אמו של אורי אילן, חברת הכנסת מטעם מפ"ם, פייגה אילנית בה הודיע לה על התאבדותו של אורי ועל תגובתה הראשונית "אולי [התאבד] בגלל זה שלא התנהג בסדר". עוד מתאר לבון בפרוט את תשעת הפתקים שנמצאו בבגדיו של אילן וקובע כי "הפתקים עושים רושם משונה"וכי "יש בהם די חומר נפץ".

בהתייחסו לפרשת יירוט המטוס הסורי אומר שרת בישיבת הממשלה כי מדינת ישראל היא מדינה הנוהגת לפי החוק הבינלאומי ואינה מדינה הפותרת בעיות בדרכי שוד - דברים עליהם יחזור למחרת, בכנסת, בהשיבו להצעת אי האמון.

למחרת, הועלתה בכנסת הצעת אי אמוןבממשלה מטעם סיעת חירות, בשל מה שנתפס על ידי מגישי ההצעה כאזלת ידה ורפיסותה של הממשלה בכל הקשור בטיפול במשברים שלפתחה והפקרת חיילים. "ולאחרונה, רצח החייל אורי אילן בידי הסורים". ראש הממשלה שרת ספג ביקורת קשה על שחרור המטוס הסורי ועל מה שנתפס כחוסר יכולתה של הממשלה להבטיח את חיי חיילי המדינה ואת חיי אזרחיה. שרת ציטט את דברי הרמטכ"ל בלוויה: "הצבא קיים למען הבטיח חיים לאומה, אבל הוא אינו יכול להבטיח חיים אלה מבלי לסכן את חייו הוא..."  ושואל  "אם מדינה זאת רוצה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד – או של השתוללות יצרים פרועה..."

הצעת אי האמון העמידה את סיעת מפ"ם במצב קשה: אורי אילן היה בנה של חברת הכנסת מסיעת מפ"ם, פייגה אילנית. בסופו של דבר נמנעה הסיעה בהצבעת אי האמון.

בישיבת ועדת החוץ והביטחוןשל הכנסת שהתקיימה ב-18.1 (הסריקה כוללת רק קטעים רלוונטיים לנושא, ומתוכם הושמטו שתי שורות שלא ניתן לפרסמן),  מסר לבון דיווח על הטיפול בפרשת השבויים, ניסה לפתור את תעלומת הסיבות שהביאו להתאבדותו של אילן, דיווח על הקשר עם האום, עם ועדת שביתת הנשק ועל המאמצים להבטיח את שלומם של ארבעת השבויים הנותרים והשבתם במהירות האפשרית לארץ. לבון התייחס, כמובן גם לעניין יירוט המטוס הסורי וניסה להמעיט מעוצמתם של חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה, שרת, בעניין זה.

באותה ישיבה העלו חברי הכנסת יצחק בן אהרן ומרדכי נמיר ביקורת על מה שנתפס בעיניהם כעודף גילויים דתיים בהלווייתו של אילן "לא יתכן שלא תהיה כל התחשבות ברגשות של הציבור שהדבר לפעמים פוגע בהם...". כמו כן יצאו כנגד נאומו הפוליטי-בקורתי של הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן. לבון בתשובתו הבטיח כי "כל הדברים האלה יסודרו"

עוד הועלתה בישיבה שאלת הגישה החינוכית והערכית כלפי מעשי התאבדות מכל סיבה שהיא. חבר הכנסת בן אהרן מדבר על ידיעות שהיו בזמנו "על גלים של התאבדויות בצבא ביחוד בין עולי מרוקו"ויתכן כי רומז בדבריו לחייל נתן אלבז, חייל יליד מרוקו,  שבחר להתפוצץ עם הרימון החי שהחזיק בידו ובלבד שלא להשליך אותו ממנו ובכך לסכן חיי חיילים אחרים. מעשהו של אלבז שהתרחש פחות משנה לפני התאבדותו של אילן זיכה אותו באות המופת והפך אותו לסמל של הקרבה בעיני חיילים רבים.

לאחר התאבדותו של אילן, הוקלו תנאי שביים של ארבעת החיילים הנותרים, אולם הם שוחררו רק אחרי למעלה מ-15 חודשים בשבי הסורי, חודשים בהם תכננו ואף החלו בביצוע תכנית בריחה. ב-29.3.1956 שוחררו הארבעה ועמם אזרח ישראלי שנחטף בידי הסורים, שלמה בן יהודה. תמורת ארבעת החיילים והאזרח הועברו לסורים  מסתננים שנתפסו בזמנים שונים על ידי צה"ל וכן  חיילים וקצינים סורים שנשבו על ידי צה"ל ב"מבצע כנרת" (11.12.1955) אותו תכנן והוציא לפועל מפקד גדוד הצנחנים סגן אלוף אריאל שרון והמפקדים בשטח, רפאל איתן, מאיר הר ציון ואחרים.

רק ביום השחרור נודע לארבעה כי חברם למשימה שם קץ לחייו ולא הוחזר לארץ בעודו בחיים, כפי שנאמר להם על ידי הסורים ועל ידי אנשי האום.

תלאותיהם של מאיר מוזס ומאיר יעקובי לא תמו עם שובם מהשבי: צה"ל שהחל לחקור את הפרשה, העמיד בסופו של דבר את מוזס ואת יעקובי למשפט בדלתיים סגורות ובחשאיות גמורה. יעקובי, כמפקד החוליה הואשם ב"כניעה מבישה ובלתי הולמת"וכן ב"מתן אישור לקיום המכשיר ולאיתור מקומו". יעקובי נמצא אשם במתן פקודת הכניעה והורד בדרגה, אולם זוכה מאשמת הסגרת הסוד. דרגות הקצין של מאיר מוזס נשללו ממנו והוא הורד לדרגת טוראי. על גזר הדין של יעקובי הוגש ערעור כפול לבית הדין הצבאי העליון וזה הפך את הקערה על פיה: יעקובי זוכה מאשמת מתן פקודת הכניעה והורשע בהסגרת הסוד. נגזרו עליו נזיפה והורדה בדרגה. מאיר יעקובי התעקש להצטרף לחבריו הלוחמים במבצע קדששהתחולל כמה חודשים לאחר מכן, ונפל בקרב המיתלה. רבים סברו כי לא הייתה זו אלא התאבדות בשל רגשות האשם שלא נתנו לו מנוח.

יעקובי זכה לחנינה לאחר מותו בינואר 1957 מידי הנשיא ובהמלצת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון. בשנת 1969  התגלו מסמכים סוריים שנתפסו ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים המתארים את פרשת חשיפת המתקן והניסיון של יעקובי לפוצץ אותו תוך נטילת חייו שלו. אז זוכו יעקובי ומוזס מאשמתם ודרגותיהם הושבו להם.

בשנת 2005, בתום יובל שנים לפרשת שביים, חנן רשמית נשיא המדינה משה קצב את מאיר מוזס וטיהר את שמו. באותה שנה הוענקה למוזס דרגת סא"ל. מאיר יעקובי המנוח זכה לחנינה רשמית, לטיהור שמו ולביטול אישומיו מידי שר הביטחון אהוד ברק רק בשנת 2007 עת נמסרה פקודת החנינה לאמו של יעקובי.

השאלה כיצד הגיע לידי אורי אילן הספר "נקמת האבות", נותרה פתוחה וחסרת תשובה במשך שנים רבות. הספר נכתב בידי יצחק שמי, יצא לאור בשנת 1928 בארץ ישראל ונשא עליו חותמת של ספרייה ציבורית בירושלים. מתוך ספר זה תלש אורי אילן את הדפים בהם חורר את תשעת הפתקים שנמצאו על גופו. ההשערה הייתה כי הספר הועבר אליו על ידי חברי הקהילה היהודית בדמשק, ואף ניסו למצוא קשר בין עלילת הספר לבין מעשהו של אילן. ביטאון "הדף הירוק"מיום 15.2.2007, מתאר תחקיר מעמיק שנעשה בסיוע איש הספר ומאתר הספרים איתמר לוי ועל פיו הגיע הספר לדמשק בידי מורים שנשלחו מירושלים בשנות השלושים ללמד בבית הספר אליאנס בדמשק. ראש הקהילה היהודית בדמשק, שהספר הגיע אליו בהיותו תלמיד ב"אליאנס", היה מיודד בבגרותו עם מפקד הכלא וקיבל רשות לבקר את השבויים. הוא היה מגיע לביקורים אצל השבויים, מביא עמו מזון שבישלה במסירות רעייתו וכן סיפק לשבויים ספרים. כך, כנראה, מצא את דרכו הספר "נקמת אבות"אל אורי אילן.

קשר מיוחד במינו נרקם בין ההורים השכולים לבין רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא יצחק בן-צבי. "רגש האחווה והיגון מקשר אותנו"כתבה רעיית הנשיא, ששיכלה את בנה עלי בקרבות מלחמת העצמאות בקיבוץ בית קשת, לשלמה אילן בקיבוץ גן שמואל. בדם ליבה כתבה רחל ינאית דברי הספד לאורי אילן, שוזרת בהם את כאב הכלל ואת כאבה שלה "...לידך אורי אראה מחדש את עלי בני, את עלי ואת חבריו בכל אתר ואתר...". הנשיא ורעייתו ליוו באהדה את הקמת האולפן לעבריתשיזם והקים שלמה אילן ואת "בית אורי"שהוקם לזכרו של הבן, הגיעו לביקורים בקיבוץ והתארחו כאחד האדם בביתם של פייגה ושלמה אילן. האב השכול הודה לזוג הנשיאותי על הביקור והתנצל על כי לא היה לאל ידו להדוף את כל חברי הקיבוץ שצרו על ביתו, ביקשו להיפגש עם האורחים המכובדים והפריעו את מנוחתם.

פרשת אורי אילן נדמית היום כלקוחה מעולם אחר: פרשיות מסוג זה אינן יכולות עוד לחמוק מעיני התקשורת ודעת הקהל. מושגים וערכים נטענו במרוצת השנים במשמעויות חדשות, אולם אין חולק כי הפתק "לא בגדתי"הפך לסמלו של דור ולמיתוס עליו חונכו ומתחנכים עד היום דורות לוחמים ואזרחים.

אוסף הבולים של ארכיון המדינה

January 15, 2014, 12:00 am

≫ Next: 66 שנה לנפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצורה

≪ Previous: "לא בגדתי"– פרשת אורי אילן, חלק שני – התגובות לאחר מעשה

$

0

0

בארכיון המדינה שמור אוסף בלעדי של בולי מדינת ישראל בשנים 1948 - 2010. האוסף מונה מיליונים אחדים של בולים בשלבי הכנתם השונים-סקיצות, הדפסות ניסיון (ניסויי צבעים, מנוקב-בול משונן בשוליים להקלת התלישה, ולא מנוקב) והדפסות סופיות*, גיליונות בולים, חותמות וכן חלק מציוד ההדפסה. האוסף כולל גם את מעטפות היום הראשון (יום ההופעה) ומעטפות זיכרון לאירועים מיוחדים.

מקורות האוסף:

1.      ארכיון השירות הבולאי (רשות הדואר)- החומר הבולאי נשלח לארכיון באופן סדיר, בדומה לחומר הנשלח למנויים, ובשנת 1985 התקבל משלוח מרוכז מן השנים 1948 - 1985 המכונה "מנה לדורות".

2.      המדפיס הממשלתי- לפני כארבע שנים העביר המדפיס הממשלתי לארכיון המדינה את שארית ארכיון הדפסת הבולים שלו. החומר כולל גם מדגם של תיקי הזמנות עבודה (הדפסת בולים) שהועברו מן השירות הבולאי למדפיס הממשלתי.

אוסף הבולים ניתן לארכיון למשמורת ואינו נגיש לקהל אך ניתן להצגה בתערוכות גדולות. האוסף נרשם רק בחלקו הקטן. גליונות הבולים נשמרים במחסני הארכיון בתוך קופסאות קרטון גדולות, כעין מגשי פיצה ענקיים:                               

 

 נושאי הבולים רבים ומגוונים וכך גם הסדרות בכל נושא, לדוגמא:

חגי ישראל-חנוכה, פסח, פורים, ט"ו בשבט, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה.

ספורט-המכביה, אולימפיאדת השחמט, משחקים אולימפיים, כינוסי הפועל, טורניר כדורגל.

טבע בארץ-שמורות טבע, פרפרי ישראל, קונכיות ואלמוגים בים סוף, קוצים, פרחים, אבני חן.

נופים ואתרים בארץ-כנרת, שמורת אבשלום, ארכאולוגיה בירושלים, נצרת, ישובי ספר, קבר יתרו.
אמנות-חלונות שאגאל, חלונות ארדון, ציורי ילדים, אמנות הציור, מוזיאונים.
אישים- מנהיגים ואנשי צבא (לוי אשכול, משה שרת, משה דיין, יגאל אלון) רבנים (הרב אריה לוין, הרב מימון, ר'חיים בן עטר, האר"י), סופרים ומשוררים, אנשי רוח ותיאטרון (אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, לאה גולדברג, יאנוש קורצ'אק, חנה רובינא), מדענים ומוסיקאים יהודיים.
הישגים טכנולוגיים בישראל-ראשית התעופה, הישגי החקלאות, חקר החלל.
ציון ארועים הסטוריים-יובל הכרזת המדינה, שבעים שנה ל"בצלאל", יובל האוניברסיטה העברית, מאה שנה להולדת בן גוריון, חמישים שנה לאומות המאוחדות, מאה שנה לימק"א, מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית, מאה שנה לקו הרכבת יפו-ירושלים, ליל הבדולח, העפלה, מבצעי עלייה לארץ-מרבד הקסמים, מבצע עזרא ונחמיה, שלח את עמי, חב"ד למען ילדי צ'רנוביל.
מוסדות וארגונים-המגבית היהודית המאוחדת, הקיבוץ, קק"ל, בני ברית, יוניצ"ף, המחתרות, הנח"ל, משטרת ישראל, תנועות נוער (הנוער העובד והלומד, הצופים בישראל).
חברה וחינוך- מסרים חברתיים וחינוכיים (לא לגזענות, והדרת פני זקן, בטיחות בדרכים), ספרי ושירי ילדים, משחקי ילדים, ברכות ואיחולים, חובבי הרדיו בישראל.
תרבות יהודית וישראלית- מורשת המשפחה היהודית, תלבושות עדות, מוסיקה ומחול בישראל.
בריאות-מרכזים רפואיים, בריאות האדם, העברת מסרים בתחום הבריאות-מלחמה בעישון, סמים-לא תודה!
ארועי בולאות-תערוכות בולים, יום הבולאות.

 במלאת 44 שנים למותה של לאה גולדברג (15.1.1970) מוצגים בפניכם שני בולים מאוסף ארכיון המדינה המתייחסים ללאה גולדברג-משוררת וסופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות עברית, דוקטור לבלשנות שמית (1933), מרצה בחוג לספרות עברית (החל משנת 1952), ראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית (החל משנת 1963) וכלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970 (כיון שהיה זה לאחר פטירתה הפרס נמסר לאמה).  

גולדברג כתבה גם מחזות תאטרון למבוגרים ועסקה בתרגום לעברית של יצירות מופת (כתבים של שייקספיר, טולסטוי, צ'כוב ואיבסן). חלק גדול מיצירותיה הוקדש לילדים (בין ספרי הילדים הידועים: איה פלוטו, נסים ונפלאות, ידידי מרחוב ארנון, כובע קסמים). לאחר עלייתה ארצה באמצע שנות השלושים עבדה במערכות העיתונים של "דבר"ו"על המשמר"וכן ב"דבר לילדים וב"על המשמר לילדים".  שירים וסיפורים פרי עטה, שהתפרסמו לראשונה בעיתונות הילדים, הפכו לקלאסיקה של ספרות הילדים העברית. כך לדוגמא גם במקרה של סיפור הילדים המחורז "דירה להשכיר"שהופיע לראשונה בשנת  1948 בעיתון "על המשמר לילדים"ואויר ע"י הציירת רות שלוס.

המהדורה הראשונה של "דירה להשכיר"יצאה לאור בשנת 1959 בספריית "חלון", לגיל הרך, של ספריית פועלים עם איוריה של שושנה היימן. בשנת 1970 יצאה המהדורה החדשה, המוכרת לנו היום, עם איוריו הצבעוניים של שמואל כץ . הסיפור, שגילו כגיל המדינה, מוכר ונלמד עד היום כמעט בכל בית וגן ילדים, מה שמעיד אולי יותר מכל על כישרונה ויכולתה של גולדברג להמשיך להיות רלוונטית גם עבור דור הילדים הנוכחי.
המסר של הסיפור-בדבר ראיית הטוב והחיובי שבאחר והצורך להימנע משיפוט מהיר ומדעות קדומות-משמש גם היום בבתי ספר ככלי ללימוד קבלת האחר והשונה.

בסדרת בולי ספרי הילדיםהשמורה בארכיון נמצא גם הבול של "דירה להשכיר". הבול יצא ב-7.11.1984 עם האיור המוכר משער הספר "דירה להשכיר"של הצייר שמואל כץ. ערך נקוב-20 שקל, מעצב הבול: דרור בן דב. על שובל הבול מופיע הכיתוב: "בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות".

להלן הדפסת ניסיון של הבול רק בגווני כחול והגירסה הצבעונית הסופית של הבול:

 במסגרת סדרה של דיוקנאות נשים שהונפקה בשנת 1991 יצא בול המתאר את דיוקנה של לאה גולדברג בתקופות חיים שונות. בסדרה הופיעו גם רחל המשוררת ושרה אהרונסון. תאריך ההופעה-19.2.1991, ערך נקוב: 1.30 ש"ח, מעצבת: רות (בקמן) מלכא. בשובל מוצג רישום שלה לדמותם של עגנון ושלונסקי ומופיע הכיתוב:"בארץ אהבתי השקד פורח", שיר מפרי עטה.

להלן הדפסת נסיון והדפסת צבע של הבול:

 

בשנת 2012 יצא בול נוסף לספר ילדים בתרגומה של לאה גולדברג: "המפוזר מכפר אז"ר" (יצירה מעובדת מרוסית על-פי שמואל מהרשק) במסגרת סדרה נוספת של סיפורי ילדים. בשנת 2013 יצא בול לשיר הילדים שלה "מה עושות האיילות"במסגרת סדרת מוזיקה ישראלית-שירי ילדים.


*דוגמא להדפסות ניסיון וניסויי צבע:

הבול מסדרת ספרי הילדים: "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", משירי הילדים הידועים של
ע.הלל (1959) - להלן הגירסה הסופית של הבול עם ההר בירוק ושני נסיונות צבע קודמים:

הבול הופיע באותה סדרה ובאותו תאריך כמו הבול של "דירה להשכיר". ערך נקוב: 30 שקל. תאריך ההופעה-27.11.1984, איור: אלונה פרנקל, מעצב: דרור בן דב, כיתוב על השובל "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?"

מקורות:

1. קטלוג הבולים של ארכיון המדינה (נרשם ע"י ד"ר יהושע פרוינדליך, גנז המדינה לשעבר)

2. אתר התאחדות בולאי ישראל (בולי לאה גולדברג)

3. הספריה הווירטואלית של מט"ח
4. חמישים שנות מדינה בבולים

66 שנה לנפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצורה

January 15, 2014, 6:09 am

≫ Next: לכבוד ט"ו בשבט - מ"גן הנביאים ורז"ל"אל השמורה הלאומית "נאות קדומים"– פרסום במלאת 90 שנה להולדת מייסד השמורה נגה הראובני

≪ Previous: אוסף הבולים של ארכיון המדינה

$

0

0

מחלקת הל"ה

אמצע ינואר 1948, מלחמת העצמאות בעיצומה, תושבי גוש עציון מותקפים ונצורים. התקפות הערבים מותירות אותם כמעט ללאתרופות ואמצעי לחימה (נשק, תחמושת, מצברים למכשירי הקשר). המגינים נזקקו בדחיפות לתגבור בכוח אדם. בעוד שערבים שהוזעקו מרחבי הארץ ממתינים לחידוש ההתקפות על גוש עציון בכפרים ובעריםהסמוכות (חברון, בית לחם, בית ג'אלא, בית סחור, חלחול, בית נטיף, צוריף, בית פג'אר, בית אומר, אל-ח'אדר, חוסאן, ארטס, נחאלין, ג'בע). בגוש עציון היו באותה עת 450 תושבים ולוחמים.

עדות ממקור ראשון על ההתקפות באותם ימים ניתן לקרוא במכתב מאת קופל אלטמן, מפקד הנוטרים בגוש עציון,מ"תחנת הנוטרים כפר עציון"אל הקצין הממונה על מ.מ. גדוד 1 ירושלים, ב-14.1.1948:

"הנידון: התקפה מזוינת  גדולה על המשק: אתמול במשך כל היום התנהלה התקפה של כנופיה ערבית גדולה על המשק. בהתקפה השתתפו כ-300 איש מזויינים בכלי נשק שונים. ירו על הנקודה מכיוונים שונים. מפעם לפעם ניסו קבוצות חזקות להתקרב לנקודה מכיוונים שונים ולהסתער עליה, אך נאלצו לסגת ע"י אש של המגינים. כל הרובים והמקלע חולקו לנוטרים שהיו במקום ולשומרים, הם הצליחו להחזיק מעמד נגד האויבים ולהדפם"... (להמשך קריאה - תיק מ-16/ 5040, ארכיון המדינה). להלן מכתבו באנגלית מהתיק הנ"ל:

 

בירושלים ישבה מפקדת המחוז של "ההגנה"שתכננה להגיש סיוע לנצורים. ניסיון ראשון להגיע לגוש עציון מירושלים לא צלח, המחלקה התגלתה ונאלצה לחזור על עקבותיה לירושלים. הניסיון השני תוכנן לצאת בדרך חלופית, מהמושבה הר-טוב. הבריטים סירבו לאשר תחת חסותם העברת לוחמים וציוד, ושיירת רכב ללא חסות על הכביש הראשי תהיה מועדת לתקיפות ערבים. לכן הוחלט על מסע רגלי בלילה דרך עמק האלה לגוש עציון, ציר תנועה הידוע ללוחמי הפלמ"ח,ועם זאת לא צפוי ביחס לאויב.

משלחת הלוחמים הורכבה מאנשי מחלקת ההר של הפלמ"ח ואנשי החי"ש (חיל שדה) הכוח המגויס של ההגנה, בפיקודו של דניאל מס (מהפלמ"ח). המחלקה שמנתה 40 איש, יצאה מבית הכרם, ירושלים, בשעות הערב של יום חמישי, 15.1.1948 במשאיות משוריינות להר-טוב. הלוחמים לבשו בגדים אזרחיים וליוו אותם נוטרים נושאי נשק באישור, כדי לא להיראות חשודים. חלק מהדרך הם לווו ע"י צבי זמיר, מג"ד הפלמ"ח, ואליהו סלע, מפקד פלוגת הפלמ"ח. בערב הגיעו אנשי המחלקה להר-טוב ובעת ההתארגנות במבנה בית הספר המקומי התברר שחסרים 2 כלי נשק. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב לאשר לשני לוחמים את היציאה. לפיכך נשארו יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחיבהר טוב.

רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב, ייעץ למחלקה לדחות את היציאה בלילה בגלל השעה המאוחרת. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב ואמר "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא אכפת לי". למרות העיכוב המשמעותי, בשעה 23:00 יצאו לדרך 38 אנשי המחלקה מצוידים בכובעי גרב, משקפת צמודה לעיניו של המפקד דניאל מס, מאתיים כדורים לכל רובה, לחלקם מקלע או תת-מקלע ותחמושת נוספת. לאחר כשעתיים של הליכה מעד אחד הלוחמים, ישראל גפני, ונקע את רגלו. מפקד הכוח החליט לשלחו בחזרה להר-טוב בליווי שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. השלושה פרשו בשעה 01:00 בלילה וחזרו להר-טוב בדרך איטית עוקפת תחנת המשטרה הבריטית באזור. אנשי המחלקה הם שדאגו לשלום השלושה שחוזרים, ולא הפוך.

אנשי המחלקה המשיכו בדרכם המתוכננת. הם צעדו דרומה לכיוון נחל זנוח-עמק האלה-ואדי ג'דור (מושב רוגלית) והגיעו לאזור הכפר צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. שם הייתה נקודת המפנה: ב06:00 בבוקר בערך, ליד הכפר צוריף, פגשו שני לוחמים שתי נשים מהכפר שיצאו לקושש עצים. הלוחמים לא פגעו בהן והשתיים מיהרו למסור את המידע בכפר (עדויות ערבים מסרו במקביל כי הלוחמים פגשו ברועה ערבי מצוריף). מיד נשלחה מצוריף, ע"י איברהים אבו-דיה, חולית מחנה אימונים בעקבות המחלקה. החוליה דלקה אחרי הלוחמים, פגעה בהם במעלה ואדי שאב א-סייף, ותקפה אותם באש. אנשי המחלקה התפצלו לשתי קבוצות, וירדו לערוץ ואדי עציונה. שם הצליחו להסתתר מספר שעות. בשעה 14 בערך, החלו להעפיל אל הגבעה, לפניהם היו 5 ק"מ נוספים של טיפוס בגובה 400 מטר. תוך כדי הטיפוס הותקפו באש אויב אולם המשיכו ולא הותירו חברים פצועים מאחור. הם הגיעו לראש גבעת הקרב, מצאו עצמם מכותרים ומותקפים מכל עבר, ושם נערך הקרב האחרון של אנשי מחלקת הל"ה. הלוחמים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, השיבו אש כאשר הכוח הערבי מסביבם הלך והתחזק. כילו את כל התחמושת שניתנה להם. למרות כמותם העצומה של הערבים, הצליחו האחרונים לכבוש את פסגת הגבעה רק כאשר תחמושת מחלקת הל"ה אזלה, והלוחמים נהרגו כולם.

בינתיים, בגוש עציון, המתינו בדאגה למשלחת שבוששה לבוא. 35 הלוחמים אמורים היו להגיע בבוקר יום ו', ה-16.1.1948. באותו היום נשלחו חוליות חיפוש מגוש עציון, וכן מטוסי ה"הגנה"חגו בשישי ושבת מעל האזור, אך לא גילו את מקום אנשי המחלקה. בשבת יצאו 90 לוחמי ההגנה מהר-טוב בעקבות הכוח אך נאלצו לסגת בחזרה עקב התקפת ערבים, ממנה נהרג גם לוחם נוסף, משה לוי, ושניים נפצעו. רק במוצאי שבת הגיעה הידיעה על מציאת גוויות 35 הלוחמים בין הכפר ג'בע וצוריף. קצין משטרת חברון הבריטית, היימיש ג'ון דוגן, הוא שגילה את גוויות הלוחמים, מחוללות ומרוטשות, ודאג להביאן לכפר עציון. על פי עדותו וחקירותיו את הערבים, ניתן היה לנסות לשחזר מה עלה בגורלם של הלוחמים עד למותם הטרגי. הלוחמים זוהו ע"י חבריהם לנשק וע"י הרב אריה לוין שהיה שותף בקבורה. הם נקברו בכפר עציון ב-19.1.1948. ארבעה חודשים לאחר מכן קמה מדינת ישראל וחללי גוש עציון ובהם אנשי מחלקת הל"ה, פונו מקבריהם ונקברו מחדש בבית הקברות הצבאי הר הרצל (אוקטובר 1949).

ניסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו, ויום לפני הכרזת העצמאות (ב-13 במאי 1948) נפלו יישובי גוש עציון בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי. (ראו פרסום קודם בבלוג זה).

מפורסם שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו"שנכתב על האסון. חיים גורי שהה בבודפשט כששמע במקרה על האסון ממודעה בעיתון מקומי, והכיר מקרוב את דניאל מס, שהיה חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. השיר נכתב בסערת רגשות ודפיו כמעט נהרסו ע"י גורי עצמו, שבסופו של דבר שלח אותו אל עורך "דבר"אברהם שלונסקי. שולנסקי פרסם אותו ומאז השיר מזוהה עם האסון.
במלאת שנה פורסמו בכתב העת "העולם" דברים לזכרם של אנשי המחלקה, כולל שיר מאת א. ראובני, ושמות הנופלים.
להלן:

גורל מחלקת הל"ה היה אבדה נוראה לכוח המגן העברי. הקרב האחרון על "גבעת הקרב"נחשב לאחד מסמלי מלחמת העצמאות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שצפו באנשי המחלקה הנלחמים אל מותם. סיפורם הפך למיתוס, ולסמל גבורה.

                                          אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה, מתוך ויקיפדיה

לכבוד ט"ו בשבט - מ"גן הנביאים ורז"ל"אל השמורה הלאומית "נאות קדומים"– פרסום במלאת 90 שנה להולדת מייסד השמורה נגה הראובני

January 16, 2014, 4:41 am

≫ Next: "כשאני מדבר/ת על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונ/ת לכך" - ארבעים שנה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים - חילופי שדרים בין גולדה מאיר לסאדאת

≪ Previous: 66 שנה לנפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצורה

$

0

0

היום לפני 90 שנה על-פי התאריך העברי בט"ו בשבט תרפ"ד (21.1.1924) נולד הבוטנאי וחוקר הטבע נגה הראובני (2007-1924) בתאריך שהיה סמלי לאור המקום המרכזי של חקר צמחי ארץ ישראל בחייו של נגה ושל הוריו. מרכזיות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ביוזמה להקמת "גן הנביאים ורז"ל"של אביואפרים הראובניעוד בשנות ה-20 ובהקמת השמורה הלאומית "נאות קדומים"על-ידינגה הראובניב-1965. כהמשך של יוזמה זו.



נגה הראובני מדריך חיילים ב"נאות קדומים" -  באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

אפרים הראובני (1953-1881) היה בוטנאי שייסד גישה מחקרית אשר שילבה בין מדע הטבע לבין בלשנות, מקרא ופולקלור על מנת לתאר תמונה שלמה של הצומח כחלק ממארג גאוגרפי-תרבותי-היסטורי. הראובני נולד באוקראינה, למד בוטניקה באוניברסיטת נאנסי בצרפת ועלה ב-1906 לארץ-ישראל. ב-1909 נסע ללוזאן שבשווייץ  להמשך בלימודיו ומשם עבר לאוניברסיטה בפראג שבה קיבל תואר דוקטור. ב-1914 חזר לארץ ישראל ולימד בוטניקה בבתי-ספר תיכוניים ובסמינרים למורים. ב-1919 נשא לאשה את חנה, מחנכת צעירה שעלתה מרוסיה והשתלמה בחקלאות בגרמניה. ב-1920 עברו בני הזוג להתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים.לזוג נולדו שני ילדים שהמשיכו בדרכם: הבן נגה ואחותו איילת השחר. 

שיטתם המחקרית של בני הזוג (שכונו ומכונים עד היום "הראובנים") שילבה בין בלשנות, ידע והיכרות עם המקורות וקשר עמוק לטבע ולצומח כדי ליצור תמונה כוללת שבה משתלבים הצמחים כמרכיב מוביל וכמפתח להבנה של תופעות במקרא ובהיסטוריה. הראובנים שהיו אנשי העליה השניה ראו בצמחי ארץ-ישראל חוליה מגשרת בין עם ישראל הקדום שישב בארץ לבין חורבן הבית לבין הישוב היהודי המתחדש בעידן הציוני. בחזונם ראו הראובנים שלושה מפעלים בתחום חקר הצמחיה של ארץ-ישראל: אנציקלופדיה, מוזיאון וגן. האנציקלופדיה שהראובנים התחילו בכתיבתה לא יצאה בסופו של דבר לאור. המוזיאון הוקם בפועל בביתם של הראובנים כתצוגה של האוסף הבוטני הפרטי שלהם והועבר ב-1926 לאוניברסיטה העברית במטרה להפוך למוזיאון ציבורי של ממש אך גם תכנית זו לא הגיע למימוש מלא מסיבות שונות. גם תכנית הגן לא הוגשמה בסופו של דבר על-ידי אפרים הראובני עצמו, אלא רק על-ידי בנו נגה.
 

התכנית של אפרים הראובני עברה כמה גלגולים מבחינת האתר המיועד להקמת הגן ובאחד השלבים תוכנן הגן לקום עלה הר הצופים. הגן המתוכנן שקיבל את השם  "גן הנביאים ורז"ל"היה אמור להיות גן בוטני שיכלול את כל הצומח של ארץ ישראל בהקשריו לספרות הנביאים  והתורה שבעל פה. הצמחים בגן לא נועדו להינטע לפי הקשר הקרקע או האקלים שלהם, כנהוג בגנים בוטניים, אלא בהקשר המקורות. בהתאם לכך תוכננו בגן "מחלקת חבורת הצומח בספרותינו העתיקה", "מחלקת הסמלים"ו"מחלקת הדין", "חלקת שיר השירים", "צמחי ירמיהו ויחזקאל"ו"כרם ישעיהו. במרכז הגן תוכננה לקום אל מול העיר העתיקה "גבעת המנורה", בראשה מתנוססת המנורה כסמל לאומי בו מתמזגת רוח הנביאים עם עולם הצומח.

התכנית הועלתה על הכתב לראשונה ע"י הראובני ב-1924 ובמהלך השנים שלאחר מכן ניסה לקדם את הגשמת התכנית על-ידי נסיונות להשגת קרקע ותקציב מהמוסדות הלאומיים וכדי לקדם את העניין הם עסקו גם בגיוס תמיכה של אנשי רוח בולטים.


תכנית של אפרים הראובני לגן הנביאים ורז"ל, 1924 - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

העתקים של חלק ממכתבי התמיכה ו"ההסכמות"  שקיבל אפרים הראובני בתקופת המנדט נמצאים בארכיון המדינה בתיק של ועד הנאמנים לקבר הרצל (שסימולו ג-14160/4) כנספחים להצעה שהגישו במשותף בני הזוג ראובני וילדיהם ב-1949 לוועד הנאמנים להקים את "גן  הנביאים ורז"ל"בשלב זה על הר הרצל (פירוט על הצעה זו בהמשך). בין אנשי הרוח שאליהם פנה הראובני וזכה לתמיכתם נכללו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ-ישראל אברהם יצחק הכהן קוקוהרב יצחק אייזיק הלוי הרצוגשהחליף את הרב קוק כרב הראשי אחרי פטירתו. להלן מובאים טקסטים של תמיכה שקיבל הראובני מאישים אלה, חלקם כמכתבים וחלקם כ"הסכמות".

ב-14.10.1927 קיבל הראובני מכתב מח.נ. ביאליק  (המכתב המקורי בכתב-יד - באדיבות ארכיון "נאות קדומים) גם כתגובה לפניתו אליו בבקשה לקבל את תמיכתו לתכנית. ביאליק כתב בתחילת המכתב על עצמו כמעין התנצלות "אני אינני 'בן בית'בעולם הצמחים"והוסיף שהוא סומך על תמיכתו המקצועית בתכנית של הבוטנאי פרופ'אוטו ורבורג. רק לאחר מכן הביע את עמדתו האישית  כתמיכה נלהבת שאותה ניסח באופן פיוטי: "הגן אשר הגה רוחך הוא תאום פלאים של חזון ומציאות כאחד, זווג נאה של גן שלמעלה וגן שלמטה ביחד, מן 'פרדס'עתיק שלנו, שיש בו גם פשט, גם רמז וגם דרש וסוד. בכתבי קדשנו השתמר לדורות חזיון נפלא בצורות אדריכליות – בנין יחזקאל, מקדש שלעתיד לבוא. אתה זיכית אותנו הפעם – וכמדומה זאת הפעם הראשונה בדברי ימי החזון הישראלי – בחזיון גדול ונהדר, שנגלה לך בצורות בוטניות, המצטרפות לסימפוניה לאומית של צמחים. ולא בשמים הוא החזון, ולא לימים רחוקים, כי קרוב אלינו הדבר, ובידינו לעשותו מייד...".

הרב קוק כתב כתגובה לבקשתו של הראובני "הסכמה"שנשלחה כנראה ב-7.11.1927 (יש תאריך עברי לא ברור שניתן לקוראו בשני אופנים – י"ב מר-חשוון תרפ"ח – נובמבר 1927 או י"ב מר-חשוון – נובמבר 1924, אך קרוב לוודאי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה). הרב קוק הרעיף מחמאות להראובני שהכיר אותו באופן אישי והביע גם הוא תמיכה נלהבת בתכנית הגן שבה ראה חלק מתהליך התחיה של ארץ-ישראל: "הוא הולך ומרחיב מפעלו, ביסוד גן מוחד לצמחי התורה וכל ספרותנו הקדושה העתיקה. ואוסף זה יהיה משכלולו תפארת לעמנו, ועוד פאר לעבודתנו בתחיית ארצנו הקדושה...".

השאיפה של הראובני להקים את הגן בהר הצופים ירדה מהפרק לאחר שפרופ'אלכסנדר אייג מהאוניברסיטה העברית הקים במקום במהלך שנות ה-30 גן בוטני של צמחיית ארץ-ישראל בקונספט שונה מזה שתכנן הראובני, ללא האלמנט של קישור הצמחים למקורות המקראיים והחז"ליים. לאור זאת חיפש הראובני אתר אחר לגן שלו ובתחילת שנות ה-40 הסכימה הקרן הקיימת לתת לו חלקת קרקע לשם הקמת הגן סמוך לקיבוץ מעלה החמישה באתר המכונה "הר הרוח".

גם בשלב זה עמדו לפניו מכשולים כספיים ואחרים שהצריכו השגת תמיכה נוספת של אנשי רוח ואנשי ציבור. אחד האישים שהראובני ביקש את תמיכתם בשלב זה היה הרב הרצוג שהביע את תמיכתו בתכנית הגן במכתב ששלח אל כל בני משפחת הראובני (שהיו כולם שותפים בשלב זה לקידום התכנית) ב-16.5.1943. התמיכה הובעה כבר בתחילת המכתב: "אני מקדם בשמחה רבה את הידיעה שאתם עתידים לקבל מאת ה'קרן הקיימת לישראל'חלקת אדמה בקרבת 'מעלה החמישה'לשם גן הנביאים וחז"ל, משא נפשם זה שנים רבות. דבר גדול וחביב וחשוב הוא זה מבחינת האור אשר יופץ ע"י כך על כמה עניינים בכתבי הקודש ובדברי רבותינו ז"ל בקשר עם צמחי ארץ-ישראל הטעונים ביאור, הארה והבהרה, וגם חיבה יתירה נודעת למפעל זה מבחינת חקר הצמחים של ארצנו הקדושה...".בהמשך המכתב כתב הרב הרצוג שהוא סומך על הבטחתו של הראובני "שהזריעה והנטיעה תהיינה בהתאם לדיני תורתנו הקדושה הכתובה והמסורה..."ויתכן שדברים אלה נכתבו על רקע התנגדויות שהועלו כלפי יוזמת הגן  מגורמים דתיים שחששו מכך שהנטיעות בגן יתבצעו שלא בהתאם לכללי ההלכה.

הקשיים בהקמת הגן נמשכו גם לאחר מכן ומצב זה בא לידי ביטוי בכך שהרב הרצוג כתב כשנה וחצי לאחר מכן ב-10.1.1945 "הסכמה"שבה הביע את תמיכתו בהקמת הגן פעם נוספת את תמיכתו: "אני מקדם בברכה את מפעל "גן הנביאים ורז"ל"של הד"ר אפרים הראובני, הי"ו. זה רבות בשנים שהאיש המצויין הזה, שיראתו קודמת לחכמתו, עמל ביחד עם רעייתו הכבודה ובנו ובתו, בעבודה מדעית יסודית ומקיפה ומתמידה לשם הפצת אור בהיר בנוגע לצמחים המרובים הנזכרים בכתבי הקודש ובדברי רז"ל...". בדברים אלה הדגיש הרב הרצוג שמדובר במפעל משותף של כל בני משפחת הראובני: אפרים, רעייתו חנה וילדיהם נגה ואיילת השחר (מסמך זה לא נמצא בתיק של ועד הנאמנים לקבר הרצל אלא בארכיון הרב הרצוג בתיק שסימולו פ-4243/7).

הראובנים לא הסתפקו בהשגת תמיכה של רבנים ואנשי רוח בתמיכת הגן וגייסו קבוצה גדולה של אנשי ציבור שהצטרפו  ל"אגודת גן הנביאים ורז"ל"שהביעו את תמיכתם בהקמת הגן בפרסומים בכתב ובכנסים. בפרסום כזה, הכולל ציטוט של כרוז אחר, פורסם ככל הנראה בתחילת 1945 (אחד החותמים נפטר ב-31.1.1945, כך שהכרוז לא יכול להיות מאוחר יותר) מתייחס בפתיחתו אל הגן כפרוייקט שנמצא כבר בשלבי הכשרה ראשוניים, אך עדיין לפני נטיעת העצים: "גן הנביאים ורז"ל מוקם על אדמת הקק"ל כגן לאומי בארץ-ישראל לכל שדירות העם. לפי תכניתו ומיקומו על הר נישא אשר ממנו מתגלים למרחקים מסביב צרופי מחזות קדם ומראות הוד – יהווה גן זה אחד הגנים הנהדרים ביותר בארץ ובעולם... בגן יינטעו כל צמחי התנ"ך והספרות התלמודית בצרופים ובתמונות מיוחדות אשר יביעו את רעיונות הנביאים ומורי ישראל כפי שרצו הם להראותם לעם בעזרת צמחי המולדת...".  הפרסום מסתיים בציטוט מהכרוז שבו הופנתה קריאה אל כל אנשי הישוב ומוסדותיו "לעשות במיטב מאמציהם להגשמת המפעל הציוני הכביר הזה"המעידה על כך שמעבר להשגת הקרקע היה צורך לגייס משאבים כספיים מהציבור הרחב כדי להוציא את תכנית הגו מהכוח אל הפועל.

רשימת החותמים המגוונת כללה מלבד בני משפחת הראובני (שחתמו בתור "הראובנים") אישים פוליטיים שייצגו קשת אידיאולוגית רחבה: מנהיג מפ"אי דוד בן גוריון ובכירים נוספים ממפלגתו וממפלגות הפועלים האחרות (דוד רמז, יצחק טבנקין, מאיר יערי ועוד), פרופ'יוסף קלוזנר המזוהה עם המפלגה הרוויזיוניסטית וכמה פעילים ממפלגה זו, ראשי 3 העיריות הגדולות המזוהים עם מפלגת "הציונים הכלליים (דניאל אוסטר – ירושלים, ישראל רוקח – תל-אביב ושבתאי לוי – חיפה), מנהיג "המזרחי"הרב מאיר ברלין (בר-אילן) ואישים פוליטיים נוספים. בנוסף למנהיגים הפוליטיים חתמו על הכרוז חוקרים חשובים מתחומי מדעי היהדות ותחומים נוספים ובינהם: פרופ'משה דוד קאסוטו, פרופ'משה דוד סגל, פרופ' יעקב נחום אפשטיין ופרופ'אברהם הלוי פרנקל.

בשלב הבא עבר הפרוייקט של הקמת הגן לשלבי ביצוע ראשוניים, אך הפרוייקט שנתקל בקשיים בירוקרטיים ומדיניים ובטחוניים במהלך השנים 1945-1948 (שטח הגן נכלל על-פי תכנית החלוקה בשטח המיועד למדינה הערבית) נעצר סופית במהלך מלחמת העצמאות כאשר שטח הגן הפך לחלק משטי ההפקר בין ישראל לבין ירדן. עדות לכך אנו מוצאים במכתב ששלחה איילת השחר הראובני לנשיא המדינה שז"ר ב-2.11.1967 (המכתב נמצא בתיק של לשכת הנשיא שסימולו נ-98/139), שבו הביע את מחאתה על יוזמה של רשות הגנים הלאומיים ועיריית ירושלים אחרי מלחמת ששת-הימים להקים לנטוע לאורך חומת העיר העתיקה גן שיכלול בין השאר גם צמחי תנ"ך. לטענתה התקבלה החלטה זו תוך התעלמות מהתכנית הוותיקה של אביה להקמת גן הנביאים ורז"ל ומהבקשות הקודמות שלה מעיריית ירושלים להקים את הגן המתוכנן בתחומי העיר (יש לציין שאחרי מות הוריהם נפרדו דרכיהם של האחים נוגה ואיילת השחר וכל אחד מהם ניסה לקדם את התכנית של אביהם בנפרד ולכן התעלמה איילת השחר במכתבה מהקמת "נאות קדומים"על-ידי אחיה שנתייים קודם לכן). במכתב זה תיארה גב'הראובני את השתלשלות העניינים סביב הגן בימים שלפני הקמת המדינה ולאחריה: "עלי לציין שעוד לפני עשרים שנה הכירו אישי ציבור ואנשי מדע מכל החוגים והזרמים בארץ ובחוץ לארץ... בצורך למלא ידי הראובנים לבצע מחקריהם אלו הלכה למעשה... נוסף לזה עלי להדגיש, שכבר באותם הימים (לפני כעשרים שנה) בשעה שנעשה הנסיון על-ידי הורי ז"ל, שהתחילו בביצוע הגן על שטח של כ-300 דונם ליד מעלה החמישה שבזמן מלחמת הקוממיות נהפך הגן הזה עם ראשית נסיונותיהם וסימון השטחים לשטח הפקר...".

בעקבות קטיעת הנסיון להקמת הגן באיזור מעלה-החמישה במהלך מלחמת העצמאות פנו הראובנים אחרי תום המלחמה לכיוון אחר וניסו לקדם הקמה מחודשת של הגן בהר הרצל סמוך לקברו של חוזה המדינה שעצמותיו הועלו באוגוסט 1949. ב-28.12.1949 פנו ארבעת בני המשפחה במכתב משותף להנהלת הסוכנות היהודית וחבר הנאמנים להר הרצלשבו הציעו להקים את גן הנביאים ורז"ל במקום גן ציבורי רגיל שתוכנן בשלב זה (המכתב נמצא בתיק שסימולו ג-14160/4 יחד עם מכתבי ביאליק והרבנים שהובאו קודם). במכתב זה הסבירו את הייחוד של הגן שהם רוצים להקים לעומת "גן ציבורי סתמי": "גן הנביאים ורז"ל הוא יצירת כל עם ישראל בארצו עם נביאיו וגדולי מורינו ומחנכינו בפסגתם, אשר בצמחי ארץ-ישראל דיברו, חינכו, למדו ולימדו סימלו את רעיונותיהם ודברי נבואותיהם לעם ישראל ולכל באי תבל לבני דורם ולדור דורות...". לקרת סוף המכתב הם פנו אל הנמענים בקריאה נרגשת: "נקום, איפוא, את גן הנביאים ורז"ל על הר הרצל ונרים את מנורת המאור כמתואר, ממעל לעצמותיו של הרצל."

בסופו של דבר נדחתה ההצעה ועל הר הרצל הוקם "גן סתמי"כלשונם של הראובנים. בשלב הבא ניסה אפרים הראובני להקים את הגן בשטח בנייני האומה אך גם נסיון זה לא צלח. כאמור לעיל, אחרי מותו של אפרים הראבני ב-1953 ושל רעייתו חנה ב-1956 נפרדו דרכיהם של שני האחים וכל אחד מהם ניסה לקדם את תכנית הגן  של אביהם בנפרד.נגה הראובני המשיך את דרכו של אביו בכך שגם הוא פנה ללימודי בוטניקה וסיים תואר שני בתחום זה באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות הארבעים הצטרף לארגון ההגנה ובו עסק ב"חינוך שדה" - היכרות עם צמחי ארץ-ישראל ותרומתם לחיים בשדה. המשיך בדרך זו בצה"ל, והיה מפקד המדור לחינוך שדה.

בשנת 1960 השתחרר הראובני מצה"ל, והחל לפעול להקמתה של שמורה שלה נתן את השם "נאות קדומים". מעבר להחלפת השם "גן הנביאים ורז"ל" של אביו לשם החדש הוא ניסח תכנית חדשה לגן בוטני שהתבססה על תכניתו של אביו אך לא הייתה זהה לה. במהלך השנים 1963- 1964 הוא ניהל מו"מ עם הקרן הקיימת לישראל ועם מנהל מקרקעי ישראל מו"מ לקבלת קרקע עבור הגן ובעזרת תמיכה של יושב-ראש הכנסת קדיש לוז וראש-הממשלה לשעבר דוד בן גוריון קיבל הראובני מהמינהל שטח באיזור מודיעין סמוך לגבול הישן עם ירדן. בשלב הבא נוסד קורטוריום (ועד מייסד) לשמורה שעל פי התכנון המקורי של הראובני היה אמור להתכנס בט"ו בשבט תשכ"ה (18.1.1965). במכתב מנגה הראובני ללשכת נשיא המדינה זלמן שז"רמ-15.11.1964 ביקש הראובני לקבוע את הישיבה לתאריך זה בשל סימליותו כראש השנה לאילנות, אך בהערה בכתב יד של מנהל הלשכה כתוב שהאירוע נדחה ליום המחרת (מכתב זה והמסמך הבא נמצאים בתיק של לשכת הנשיא שסימולו נ-107/21)

בהתאם לסיכום זה פורסם מטעם הוועד המייסד של נאות קדומים הודעה על קיום כינוס היסוד שלוב-19.1.1965. במסמך זה  שהו הוגדר הגן כ"מוזיאון פתח"תוארו מטרות הפרויקט: "מטרת המפעל להיות מנוף לחידוש הברית בין תרבות הרוח של עם ישראל ובין אדמת ישראל, באמצעות הצגת נופי הארץ ותופעות הטבע שלה באספקלריא של יוצרי התרבות הישראלית הקדומה. בהתאם לכך יוקם מפעל נאות קדומים על שלושה יסודות משולבים: מוזיאון פתוח, מרכז הוראה, מרכז מחקר."בסופו של דבר נדחה הכינוס בכמה חודשים והתקיים בפועל ב-16.5.1965 כפי שדווח על כך בידיעה בעיתון "דבר".

כנס היסוד של "נאות קדומים", 16.6.1965 (שני מימין - נגה הראובני) - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

בשלב הבא התחילו העבודות בשטח להקמת השמורה ב"נאות קדומים". ההתרחקות של הגבול משטח השמורה אחרי מלחמת ששת הימים הקלה על ביצוע עבודות הפיתוח בתנאים בטוחים יותר וגרמה לשינויים בתכניות השמורה. עדות לכך ניתן לראות במכתב מנגה הראובני ליו"ר ארגון המועצות האזוריותמ-15.1.1968 (המכתב נמצא בתיק שסימולו ש-76/13) שבו תוארו העבודות שהתבצעו בשטח: "נפתחו כבר כ-6 קילומטרים של שבילים, המקיפים את כל הגבעות בשטח המפעל. שבילים אלה מאפשרים גישה למבקרים ולמתכננים... נערכה רוויזיה כללית של תכנית האב, נערכו השיניים הדרושים והתכנית החדשה נמצאת עתה בשירטוט ומותאמת יותר לתנאים החדשים שנוצרו לאחר מלחמת ששת הימים. נקבעו השטחים לזריעה של פורציות של יער טבעי ולנטיעות ראשונות, שתתבצענה כמקווה עוד בעונה זו.".

כשנתיים אחר-כךב-22.4.1970 כתב נגה הראובני מכתב לנשיא זלמן שז"רשנתן את חסותו ל"נאות קדומים." (המכתב נמצא בתיק שסימולו נ-107/21). גם מכתב זה כלל דיווח על התקדמות העבודות בפיתוח של "נאות קדומים"וגם על חתימת חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל לחכירת השטח: "לאחר מו"מ ממושך חתמנו חוזה עם מינהל מקרקעחי ישראל להחכרת שטח בן 1,500 דונאם במודיעים, והחילונו בפיתוחו: תחילה בפתיחת דרכים ושבילים, ועתה בהקמת "גבעת המנורה והמוריות."שז"ר כתב בכתב ידו על תגובה קצרה על גבי המכתב של הראובני (תגובה שכנראה הודפסה לאחר מכן ונשלחה כמכתב תגובה): "קראתי, נהנתי מאוד. מאחל בהצלחה.".



"גבעת המנורה"בימיה הראשונים של נאות קדומים, סוף שנות ה-60 - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

מאז 1970 התפתחה שמורת "נאות קדומים"והפכה לגן פורח וב-1984 היא נפתחה לביקורי הקהל הרחב. מאז ועד היום היא מהווה אבן שואבת לביקורים של תלמידי בתי-ספר, תיירים ואזרחים ישראלים המבקשים ללמוד על צמחיית ארץ-ישראל והקשר שלה למקרא, המשנה והתלמוד. מידע נוסף על "נאות קדומים"וסריקות נוספות של מסמכים היסטוריים הקשורים לתולדות המקום ניתן למצוא באתר האינטרנט של השמורה.

כל התצלומים המופיעים בפרסום זה וכן התכנית של "גן הנביאים ורז"ל"והמכתב בכתב-ידו של ח.נ. ביאליק פורסמו באדיבות הארכיון של שמורת "נאות קדומים".

"כשאני מדבר/ת על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונ/ת לכך" - ארבעים שנה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים - חילופי שדרים בין גולדה מאיר לסאדאת

January 19, 2014, 2:31 am

≫ Next: 45 שנה להוצאתם להורג של יהודים בבגדד

≪ Previous: לכבוד ט"ו בשבט - מ"גן הנביאים ורז"ל"אל השמורה הלאומית "נאות קדומים"– פרסום במלאת 90 שנה להולדת מייסד השמורה נגה הראובני

$

0

0

"כשהצגתי את יזמתי [המדינית] ב-1971  התכוונתי לכך; כשאיימתי במלחמה, התכוונתי לכך; כשאני מדבר עתה על שלום של קבע בינינו, אני מתכוון לכך", כך אמר נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשדר בעל פה פייסני ומלא רצון טוב שהעביר הנרי קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לקראת החתימה על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםב-18 בינואר 1974. למחרת ענתה גולדה לסאדאת בשדר בעל פה מפויס לא פחות. היא הביעה תקווה שהקשר שנוצר באמצעותו של קיסינג'ר יהווה נקודת מפנה ביחסים ביניהם, וקבעה שמגיע לשני העמים לחיות בשלום ולכן יש לעשות כל מאמץ להשיג אותו. היא אף חזרה מילה במילה על דבריו של סאדאת: "כשאני מדברת עתה על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונת לכך". לצפייה בחילופי השדרים בין גולדה לסאדאת.
 

חילופי השדרים ההיסטוריים האלו בין מי שעד לאותו הרגע היו יריבים מרים, הפגינו חוסר אמון מוחלט בצד שמנגד ואך זמן קצר קודם לכן הנהיגו את מדינותיהם במלחמה עקובה מדם ורווית קורבנות, עומדים במרכזו של פרסום קצר ובו 6 תעודות שהעלה ארכיון המדינה באתר האינטרנט שלו לרגל מלאת 40 שנה לחתימה על ההסכם בין ישראל למצרים.

שיחות בין נציגי ישראל למצרים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בק"מ ה- 101 על כביש סואץ-קהיר, 20 בינואר 1974. יושב שלישי משמאל הרמטכ"ל דוד אלעזר,  מולו (עם גבו למצלמה) מפקד צבא מצרים הגנרל גמאסי. צלם:יוטאקה נגאטה ארכיון האו"ם

 

הסכם ההפרדה וחילופי השדרים בין סאדאת לגולדה פתחו פרק חדש ושונה בטיב היחסים ביניהם. כעשרה ימים לאחר מכן החליפו השניים שוב שדרים בעל פה בעניין הצורך לקדם הסכם הפרדה גם עם סוריה, ואף הם מובאים בפרסום. חילופי השדרים בין גולדה מאיר לסאדאת וסגנונן הפייסני היו ביטוי נאמן לשינוי שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים ביחסי ישראל ומצרים, ועוד יותר ביחסי מנהיגיהן. היה זה צעד ראשון בתהליך שבירת המחיצות בין הנהגות ישראל ומצרים בדרך להסכמי הביניים הנוספיםבין שתי המדינות ב-1975, ולהסכמי השלום ב-1979בסופה של הדרך.

בפרסום מובאים גם הסכם הפרדת הכוחות החתום והנספחים הסודיים שצורפו לו, והסכם 6 הנקודות שנחתם קודם לכן בין ישראל למצרים והסדיר את עניין חילופי השבויים, האספקה לארמיה השלישית ועוד.

לצפייה בפרסום המלא באתר ארכיון המדינה  

כיצד נולד רעיון הפרדת הכוחות

תחילתו של רעיון הפרדת הכוחות ב-27 באוקטובר 1973 בשעות הבוקר, עת התכנסה ממשלת ישראל לעוד אחת מן הישיבות הרבות שקיימה באותם הימים של שלהי מלחמת יום הכיפורים. בחלל חדר הישיבות שררה אווירה כבדה. עשן הקרבות עדיין היתמר מעל זירות הלחימה וישראל המדממת והכואבת מתוצאות המלחמה שיוועה להפסקת הלחימה, להחזרת השבויים, למידע על הנעדרים ולהחזרת המגויסים לביתם. בהנהגה המדינית ובפיקוד של צה"ל שבה והובעה דאגה מישיבתו של צה"ל בקווים ארוכים וקשים להגנה ממזרח וממערב לתעלת סואץ, בשעה שהאיום בחידוש המלחמה מרחף באוויר. בנוסף הפעיל הממשל האמריקני, ובעיקר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, לחץ רב על הנהגת ישראל להסיג את צה"ל לקווי ה-22 באוקטובר, מועד קבלת ההחלטה הראשונה במועצת הביטחון על הפסקת אש (החלטה 338), ולאפשר העברת אספקה לא צבאית לארמיה השלישית המצרית הנצורה. אם לא די בכול אלו היו חברי הממשלה מודעים לתסיסה שהחלה בציבור על רקע הידיעות שהתפרסמו על אפשרות של העברת אספקה לארמיה השלישית בשעה שהמצרים אינם מעבירים רשימות של שבויים ישראלים שמצויים בידיהם, ואינם מאפשרים את חזרתם של הפצועים.  

על רקע כל אלו חיפשה הנהגת ישראל הסדר מדיני שיביא לסיום הקרבות ולהחזרת השבויים, ויאפשר לכוחות ישראל לסגת מהעמדות ממערב לתעלת סואץ מבלי שהמצרים יישארו בעמדות שכבשו ממזרח לה. שר הביטחון משה דיין העלה אפוא לראשונה בישיבת הממשלה הצעה להביא להפרדת כוחות בין ישראל למצרים – כוחות ישראל יתייצבו ממזרח לתעלה והמצרים ממערב לה כשאזור הפרדה מפורז שווה בגודלו משני צדי התעלה חוצץ ביניהם. בחודשים הבאים לבשה הצעתו של דיין ופשטה צורה במגעים מדיניים שונים, ובעיקר בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני קיסינג'ר. לבסוף הצליח קיסינג'ר להביא לנוסח מוסכם על שני הצדדים - הסכם הפרדת כוחות היסטורי שבו הסכימה ישראל בפעם הראשונה לסגת משטח שכבשה במלחמת ששת הימים.      

חיילים של צה"ל חוצים את תעלת סואץ עם עזיבתם את אדמת מצרים בעקבות הסכם הפרדת הכוחות, 24 בפברואר 1974, צלם: משה מילנר לע"מ

45 שנה להוצאתם להורג של יהודים בבגדד

January 26, 2014, 5:13 am

≫ Next: "אנו חיים במאה העשרים - אני חי במעברה, המאה העשרים היא לא מקום לגור בו - גם מעברה לא" - 49 שנה לזכייתו של הסרט "סאלח שבתי"בשני פרסי גולבוס הזהב

≪ Previous: "כשאני מדבר/ת על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונ/ת לכך" - ארבעים שנה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים - חילופי שדרים בין גולדה מאיר לסאדאת

$

0

0

ב 27 בינואר השנה ימלאו 45 שנה לתלייתם של 9 יהודים עיראקיים בכיכר הראשית של העיר בגדד. שמות היהודים שנרצחו היו : עזרא נאג'י זילחה, פואד גבאי, יעקב גורג'י נאמרודי, דאוד יחזקאל ברוך דלאל, דאוד גאלי, יחזקאל סלאח יחזקאל, סבאח חיים, נעים כדורי הלאל וצ'רלס רפאל חורש. תלייתם הייתה שיא ברדיפות נגד יהודי עיראק, אולם הרדיפות לא שככו ובאוגוסט 1969 נתלו שניים נוספים. כיום נותרו בעיראק יהודים בודדים אם בכלל, וזאת מקהילה שמנתה באמצע המאה ה 20 כ 150 אלף נפש.

הרקע הכללי לתלייה היה מצב היהודים בארצות ערב לאחר קום מדינת ישראל במאי 1948 ומלחמת העצמאות. עיראק שלחה חיל משלוח לארץ ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, וגנרל עיראקי פיקד על "צבא ההצלה". ממשלת עיראק החלה בצעדה אפליה חמורים נגד היהודים בה – פטור פקידי ממשלה (יהודים שימשו בתפקידי ממשל רבים בעיראק ויהודי היה שר האוצר הראשון של עיראק ב 1932), רופאים לא קיבלו רישיונות עבודה, נאסר עלבנקים יהודיים להחליף מטבע זר, ובוטלו רישיונות יבוא של יהודים. הוכבד עול המסים עליהודים, ואלה הוטלו עליהם רטרואקטיבית. הוטל איסור על מכירת רכוש בערך העולה על 1500 דינרים ללא היתר מיוחד של שר ההגנה שניתן לעתים נדירות. על היהודים הוטל איסור לעזוב את עיראק ומי שעזב – רכושו הוחרם ובוטלה אזרחותו. בספטמבר 1948 נתלה המיליונר היהודי שאפיק עדס, באשמות שווא. הרדיפות גרמו ליהודים רבים להבריח את הגבול לאיראן ולהימלט לישראל. עם התחלפות הממשלה בדצמבר 1949, ועליית ראש הממשלה תאופיק אל סויידי במקום נורי אל סעיד, החלה הקלה ביחס אל היהודים. לאחר מגעים שקיים המוסד לעלייה ב'עם אל-סוידי הותר ליהודים לעזוב את הארץ ללא הגבלות ורוב יהודי עיראק בחרו לעלות באותה התקופה במבצע "עזרא ונחמיה"וכ 120 אלף מיהודי עירק עלו לישראל. (להרחבה על הנושא - ראו כאן)

ב 1952 נאסר על היהודים לעלות לישראל ישירות אך הותר להם לעזוב למדינות אחרות. הגבלות אלו נותרו בעינן עד המהפכה הצבאית ב 1958. בזמן שלטונו של הגנרל קאסם (1958-63) הוטב מצבם של היהודים בעיראק ורוב המגבלות שהוטלו עליהם בוטלו וחלק מן הרכוש שהולאם הוחזר להם. המצב התהפך ב 1963, כאשר קאסם הופל במהפכה ונרצח. השליטים הצבאיים (האחים עארף) ומפלגת הבעת'שעלתה לשלטון ב  1968 השיבו את המגבלות על היהודים ואף הוסיפו להם – על היהודים נאסר לעזוב את עיראק בכלל, הם הודרו מן החיים הציבורים, נאלצו לשאת תעודות מזהות מיוחדות (בצבע צהוב!) והוטלו עליהם מגבלות קשות נוספות

מלחמת ששת הימים החריפה את מצב היהודים בצורה קשה במיוחד. עיראק תמיד נקטה בעמדה קיצונית במיוחד בסכסוך הישראלי-ערבי ותמיד הצהירה על רצונה בהשמדת ישראל. במלחמה הפציץ חיל האוויר הישראלי את בסיס H3במערב עיראק וחיל המשלוח העיראקי שנכנס לירדן לא השתתף בלחימה ויחידה שכן הגיעה לגדות הירדן הותקפה מהאוויר ונסוגה. העיראקים הוציאו את תסכולם על היהודים הנותרים בעיראק: הטלפונים ברשותם נותקו, הם פוטרו מעבודותיהם, בתי עסק בבעלות יהודים נסגרו, נאסר עליהם לעזוב את עיראק לחלוטין (הגבלה שהייתה קימת עוד קודם אך עתה נאכפה ביתר שאת), ונאסר עליהם לעבור מעיר אחת לעיר אחרת. הקהילה היהודית חיה בפחד מתמיד .

חיל המשלוח העיראקי שנותר בירדן השתתף במלחמת ההתשה והפגיז את יישובי בקעת הירדן וסייע לוגיסטית ובחיפוי למחבלים הפלשתינים בחציית הירדן ובתקיפת עמדות ישראליות וישובים ישראליים. בדצמבר 1968 תקף חיל האוויר הישראלי במשך 4 ימים רצופים את חיל המשלוח העיראקי וגרם לאבדות קשות. גופות החיילים ההרוגים הובאו בהלוויה המונית לבגדד. הקריאה לנקם נוצלה ע"י השלטונותלהעמיד לדין קבוצת יהודים שנעצרה באשמות שווא באוקטובר באותה השנה, וטריבונל צבאי מצא אותם אשמים ודן אותם למוות. ב 27 בינואר 1969, הוצאו 14 נאשמים להורג (9 מהם יהודים) בבגדד ובבצרה.

לאחר  מעצרם של היהודים פנו קרובי משפחתם למשרד החוץ לסייע להם בהשגת מידע על גורלם ובניסיון לארגן את שחרורם. מדינת ישראל החלה לפנות לגורמים בינלאומיים שונים כדי למנוע את הוצאתם להורג של העצורים, תוך הדגשה כי אלו אנשים חפים מפשע וכי ברור כי הם לא יכלו להיות מרגלים בשל ניתוקם ובידודם של היהודים מהאוכלוסייה. פניות נעשו למזכ"ל האו"ם, או-טאנט, הצלב האדום ולממשלות שונות, ידידותיות לעיראק כדוגמת טורקיה.

דבר משפט הראווה ולאחר מכן ההוצאה להורג הכה בהלם את ישראל ואת קהילת יוצאי עיראק (בבל). בישראל אורגנו עצרות תפילה וזיכרון לנרצחים, כמו בסרט הזהבו נראה הרב עובדיה יוסף ז"ל נואם באחת מן העצרות. הרב יוסף שימש באותה העת כרב הראשי של תל אביב (יחד עם הרב שלמה גורן), ובעצמו היה ממוצא עיראקי. 

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - מנחם בגין נואם לפני קהל סטודנטים באוניברסיטת ת"א בעצרת אבל על תליית תשעת היהודים בבגדד

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - חלק מהפגנת מחאה ברמת גן לאחר תליית תשעת היהודים בבגדד

בכנסת התקיימה ישיבת אבל מיוחדת, בה גונתה התלייה ויצאה קריאה לשחרור היהודים ולהפסקת רדיפתם. באחד מנאומיו האחרונים בכנסת אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "אשר יגורנו בא לנו.דמי הנקיים של מלכות בבל זועקים אלינו ואל העולם כולו מאדמתה....אם יש מצפון בעולם– ישמע קולו לפחות עכשיו. יתעורר לצורך המידי להציל את שארית הפליטה של קהילות היהודים בארצות ערב".

בארכיון המדינה נמצא חומר רב בנושא התליות בעיראק. מדינת ישראל ניסתה לסייע ליהודים במדינות ערב שמצבם החמיר לאחר מלחמת ששת הימים. מדינות ערב המובסות מצאו בשאריות הקהילות היהודיות המפוארות שנותרו בארצן שעירים לעזאזל נוחים לכישלונם הצבאי, הפוליטי והחברתי. יהודים נכלאו, נרדפו, עונו, נרצחו והוצאו להורג (בעיקר בעיראק). מרכז הפעילות במשרד החוץ היה הסמנכ"ל לענייני המזרח התיכון שלמה הלל, שהיה בעברו פעיל עלייה מעיראק והשתתף במבצעי העלייה מעיראק ומארצות ערב האחרות. 

ניסיונות הסיוע היה מגוונים – פניה למוסדות בינלאומיים (כמו האו"ם), ארגונים בינלאומיים (הצלב האדום, אמנסטי אינטרנשיונל), פניה של אישים יהודיים וגופים יהודיים לממשלות ולשליטים. פניה שכזו הייתה  פגישתם של יהודים הודים, בני העדה העיראקית, עם שר החוץ ההודי– פגישה שלא הועילה (בשל עמדתה הפרו ערבית של ממשלת אינדירה גנדי בהודו), פניה לממשלת איראןולשאה הפרסי. דרך אחרת הייתה מחאה ציבורית בהפגנות, מנשרים פומביים ומחאות שונות. פעולות אלו השפיעו על ממשלות בעולם, שהסכימו לקבל לתוכן יהודים מעיראק (מצב שמקל על השלטון בעיראק להניח להם לעזוב, שהרי אין הם עולים לישראל). מדינה אחת שהגישה סיוע, על אף שלא פנו אליה, הייתה צרפת. היחסים בין ישראל לצרפת היו מתוחים מאוד, מאז הטילה צרפת אמברגו מוחלט על משלוחי נשק לישראל בתחילת ינואר 1969, בעקבות פשיטת צה"ל על שדה התעופה של ביירות ב 28 בדצמבר 1968 (שבוצעה בעקבות תקיפה של מטוס אל על בשדה התעופה של אתונה). ממשלת צרפת החלה ללחוץ על ממשלת עיראק לשחרר עצורים יהודים ולהתיר ליהודי עיראק לעזוב את המדינה. בישיבת ממשלה בתחילת פברואר 1969, העריך שר החוץ אבא אבן כי פעולה זו נעשתה כדי לעצור את גל הגינויים האנטי צרפתי בארה"ב, שפתחו בו ארגונים יהודים.

ניסיונות אחרים היו בצורה חשאית: עפ"י מקורות שונים (כמו ספרו של העיתונאי שלמה נקדימון תקווה שקרסהעל סיוע המוסד למרד הכורדי בעיראק) סייעו המורדים הכורדים ליהודים עיראקים להימלט דרך שטחם לאיראן ומשם לישראל.

סיפור הקהילה היהודית בעיראק עלה שוב לכותרות בשנה האחרונה. לאחר כיבוש עיראק ע"י הצבא האמריקאי ב 2003, נמצא בבניין המשטרה החשאית העיראקית מחסן שלם, מוצף מים, ובו אוסף נרחב של ספרי תורה וספרי קודש יהודים שהוחרמו ע"י הממשלה העיראקיתבמהלך השנים. הספרים הועברו לארה"ב לשיקום. עתה דורשת עיראק מארה"ב להשיב לה את האוסף מאחר וזהו נכס תרבותי עיראקי (כך!) בעוד שיוצאי הקהילה היהודית בארה"ב ובישראלדורשים כי האוסף יישאר בארה"ב וכי אין לממשלת עיראק זכות לדרוש אותו, מאחר והיא גזלה את הספרים מן היהודים .

"אנו חיים במאה העשרים - אני חי במעברה, המאה העשרים היא לא מקום לגור בו - גם מעברה לא" - 49 שנה לזכייתו של הסרט "סאלח שבתי"בשני פרסי גולבוס הזהב

January 27, 2014, 3:10 am

≫ Next: "לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת" - חנה רובינא - הגברת הראשונה של התיאטרון העברי"– 34 שנה למותה -

≪ Previous: 45 שנה להוצאתם להורג של יהודים בבגדד

$

0

0

אפרים קישון (1924-2005) נולד בהונגריה, בשם פרנץ הופמן ומאוחר יותר שינה לפרנץ קישהונט. עלה לארץ בשנת 1949. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ"אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים,"וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו. היהסופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע ותיאטרון ישראלי וחתן פרס ישראל למפעל חיים. הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, וכן הישראלי הראשון שסרטים בבימויו זכו בפרס גלובוס הזהב.

בין סרטיו הבולטים: "השוטר אזולאי", "ארבינקה", "סאלח שבתי"שאף זכה בשני פרסי גלובוס הזהב.

בין ספריו ניתן למנות את:  "ובאחד האמשים", "תיבת נח, מחלקת תיירים", "הכל תלוי", "העולה היורד לחיינו" ו"סימון אנד שוסטר".

תחילת דרכו בעיתונות הישראלית

את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר"ומאוחר יותר אף בעיתון האם "דבר"בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך". באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית. שמו של הספר שיקף את תוכנו שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא"בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פורסם הטור כמעט מדי יום.

השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה וניכרת בתרומותיו לשפה העברית ובהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות.

הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה, אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות.

וכך כתב קישון לגולדה במאמר שפרסם בעיתון מעריבמן התאריך – 3 בדצמבר 1971:

"היא יודעת נוסף לכל להזדעזע באנגלית מצוינת. היא מכירה את המגרש....היא לא רוצה להיבחר מחדש......האמביציה היחידה שלה, להשאיר אחריה גבולות שאינן מכריחים אותנו לצאת למלחמה בכל עשר שנים...איך היא עומדת בנטל הבלתי-אפשרי הזה, מניין לה הכוחות הנפשיים והפיסיים בגיל שלה? לאלוקים תשובות, אולי. אנחנו יכולים רק לנפנף לה מכאן מעבר לאוקיינוס. ולומר לה, שאנחנו אוהבים אותה..."

גולדה בתגובה, החמיאה לקישון באומרה: "...ישר כח לא רק מפני שנעים לקרוא דברים טובים, אבל מתוך הערכה לאומץ לבך כפי שאתה מבטא אותו ברשימה זו" [תעודה1]

ב-1964, הסרט "סאלח שבתי" אושר להקרנה, וב-31 בינואר 1965, זוכה הסרט בשני פרסי גלובוס הזהב .
 

"...אנו חיים במאה העשרים...אני חי במעברה...,
המאה העשרים היא לא מקום לגור בו...גם מעברה לא..." 

להלן קטע מהתסריט הכולל דיאלוג מתוך הסרט בין סאלח שבתי, העולה החדש החי במעברה הסמוכה לקיבוץ, לבין פרידה, מזכירת הקיבוץ הממחיש את ההבדלים התרבותיים בין העולים החדשים לצברים הוותיקים (תעודה 2).

 

                                                         קטע מתוך הסרט (יוטיוב)

 

 

על הסרט

הסרט, מבוסס על סדרת מערכונים קצרים שנכתבו על-ידי קישון ללהקת "בצל ירוק".
סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה.
סאלח שבתי הוא עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם), בשנות ה-50 המוקדמות, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידיאולוגי. סאלח אינה דמות חיובית בתכלית. הוא עצלן המתחמק מעבודת דחק המוצעת לו, ומעדיף לשחק שש-בש בבית הקפה במעברה.

עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה.

באחד מראיונותיו לכבוד הצגת הסרט, אמר אפרים קישון בצניעות אופיינית: "איני יודע מדוע, אך לעולם תהיה לי התחושה כי אני נטע זר בנוף הזה. הצברים אף פעם לא יסכימו לקבל אותי כאחד משלהם". (חירות, 12 ביוני 1964).

קישון בכישרונו המיוחד, והיוצא דופן, ניסה לייצג בסרט את ה"אזרח הקטן", לשמש לו לפה ולהתריע על הקיפוח.
הסרט אושר להקרנה על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. להלן קישור לאישור הבקשה. (תעודה 3)וקישור לבקשה (תעודה 4) 

 

ב-31 בינואר 1965 – זוכה סרטו של קישון "סאלח שבתי"בשני פרסי גלובוס הזהב.

 

תגובות על הסרט

הסרט זכה לתגובות רבות –

עיתון "הארץ"כתב ב-7 ביוני 1964, כי ההתנגשות בין שתי התרבויות – המזרחית והאשכנזית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט, יכולה להיות מקור של הבנה, הצלחה והומור לטוב-לב, אם שתי התרבויות מכירות בליקויים שלהם ומערבבות אותם יחד בכור ההיתוך.

"העולם הזה"כתב ב-10 ביוני 1964, כי הסרט מציג סאטירה טובת לב על החברה הישראלית. דמותו של שבתי מעוצבת על-ידי המציאות הישראלית: משטר המפלגות, בעיות השיכון, הפרוטקציה והתנכרותה של החברה הקיבוצית. 

 

ב-5 בפברואר 1965, בירך טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה את אפרים קישון על סרטו: "סאלח שבתי"וכך הוא כתב: "...מהמפעל "התרבותי"שלי, אני שולח לך ברכות חמות על הצלחות המפעל "התרבותי"שלך. הוא ממשיך, "בני החושך"עדיין לוחמים נגד הופעת "סאלח שבתי", אבל לפחות במקרה זה, אני בטוח שהניצחון יהיה עם "בני האור"... .(תעודה 5)

ביקורת

למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו.

טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט מסחרי ירוד שרמתו היא כשל סרטוני פרסומת, עם כישורי משחק ותסריט דלים. בסרט מובלטים הנושאים: ההתנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על האליטה האשכנזית השלטת.

בשנים האחרונות הועלתה מצד מבקרים שונים טענה כי "סאלח שבתי"מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטראוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שונות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, ה"צברים"ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים וכל מי שאינו נמנה עם חברתם. קישון בתגובה לביקורת, העיד שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כנגד הפוליטיקאים ואנשי השלטון ודרך יחסם לאדם הפשוט.

ביקורת מצד הממסד

הגורמים הממלכתיים ואנשי הסוכנות ראו בשלילה את השפעת הסרט על הכנסות המגבית המאוחדת. אולם ההצלחה העצומה שזכה לה הסרט בארץ ובחו"ל, הפריכה כליל את טענות מבקריו.

שיגורו של "סאלח שבתי"אל מחוץ לגבולות המדינה נתקל בשעתו לא רק בתרעומת כללית בעיתונות. גולדה מאיר הורתה לא להוציא מן הארץ את המוצר המסחרי הירוד, לדעתה האחידה של הביקורת המקומית. לאחר זכייתו של הסרט בשני פרסי "גלובוס הזהב", קמה מאיר וחזרה בה. יתר על כן, היא אמרה בחיוך הלבבי שלה: "לטעות זה אנושי". 

הסרט - סאלח שבתי – נציגות ישראלית בחו"ל

הסרט הוצג בניו יורק במשך תשעה חודשים רצופים ואף זכה בפרסים רבים. במסגרת "שער הזהב", זכה בשני פרסים: אחד עבור התסריט הטוב ביותר והשני עבור השחקן הטוב ביותר. במסגרת "גלובוס הזהב"גם זכה בשני פרסים: אחד עבור הסרט הזר המצטיין, והשני עבור "כוכב המחר". הסרט אף הועמד לפרס האוסקר בין חמשת הסרטים הטובים ביותר שהופקו מחוץ לארצות הברית.

אפרים קישון היה בין המועמדים לקבלת פרס ישראל לשנת תשנ"ז.
ב-6 ביוני 1995, במכתב ששיגר למחלקה לפרסי ישראל, במשרד החינוך והתרבות, תחת הכותרת "צדק לעצמנו" - כתב שלמה להטכי "אלפי ההומורסקות של אפרים קישון הן אבני דרך לא רק של ההומור הישראלי, אלא גם של החיים בישראל".
שבח וייסכתב בין היתר כי "ההומור הוא ספרות רציני ביותר, אולי רציני מכל, בעיקר בחיי העם היהודי.."
אורי אורבךכתב בכשרונו הציורי כי "קישון הוא שחפר לנו את תעלת בלאומילך והכניס את השועל ללול התרנגולות".
עמוס קינןכתב כי "...קישון קבע נורמות תרבותיות בחברה שהוא היה חדש בה לגמרי. הוא האיש הזה שבא מהונגריה, הוא לימד את עדות המזרח איך להיות עדות המזרח...המהגר הזה בא וראה שיש לפניו דבר אמורפי שזה פשוט עיסה שאפשר ללוש אותה...ואלמלא האנשים שלשו את זה, הנלושים לא היו יודעים בכלל שהם קיימים..."
שרת החינוך, לימור לבנת, הודיעה על זכייתו של הסופר, הסטיריקן והמחזאי אפרים קישון, בפרס ישראל למפעל חיים, וב-2002, הוענק  לו הפרס על תרומתו הייחודית והרבגונית לתרבות בתחומי הספרות, ההומור והסאטירה, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאמנות.
 

ב-29 בינואר 2005, נפטר אפרים קישון. כך כתב אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, במכתב לבני משפחת קישון: "....פרס ישראל שהוענק לו, תיקן את תחושת ההחמצה שהיתה לו לגבי הממסד התרבותי הישראלי...מותו הוא אבדה גדולה לחברה הישראלית, ליכולת ביקורתה העצמית וליכולת חיוכה וסליחתה על מעידותיה..." [ג/13457/61].

---

"לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת" - חנה רובינא - הגברת הראשונה של התיאטרון העברי"– 34 שנה למותה -

February 2, 2014, 5:25 am

≫ Next: "אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד 'לא', פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון" - במלאת שבעה לפטירת השרה לשעבר שולמית אלוני - מתוך מכתבה לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא מ-1966 בנוגע ליוזמות החקיקה שלה בענייני זכויות האזרח

≪ Previous: "אנו חיים במאה העשרים - אני חי במעברה, המאה העשרים היא לא מקום לגור בו - גם מעברה לא" - 49 שנה לזכייתו של הסרט "סאלח שבתי"בשני פרסי גולבוס הזהב

$

0

0

קצת רקע –

חנה רובינא (1892 - 1980), רובינא עלתה לארץ עם קבוצת שחקני "הבימה"לארץ ישראל בשנת 1928, והפכה להיות סמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה"בפרט. את עולמה קנתה במחזה "הדיבוק"מאת ש'אנסקי בו היא גילמה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק". הופעתה היתה כה מרשימה ועוצמתית עד כי קנתה לה בבת אחת מוניטין של אחת מהשחקניות הטובות ביותר לתקופתה.

כל תפקיד שביצעה ב"הבימה"היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברצינות רבה.

תיאטרון הבימה

בסקירת גלגוליו ההיסטוריים של תיאטרון הבימה, נמצא באוספי ארכיון המדינה מכתב מה-2 בספטמבר 1937 מאת חנה רובינא ואהרון מסקין(תעודה 1)חברי מועצת המנהלים של תיאטרון הבימה בו הם מודים לנציב העליון סר ארתורווקופ, על תמיכתו, אשר תרמה להחלטתו של מושל מחוז יפו, לאשר ההלוואה להשלמת המבנה המפואר של תיאטרון הבימה.

למרות המעמד, תמיד הקפידה רובינא, למלא אחר רעיון השיוויון של הקולקטיב שעליהם הושתת התיאטרון. משכורתה למשל, גם כאשר היתה לכוכבת גדולה, היתה זהה לזו של הזוטר בשחקנים.

חייה האישיים

הייתה נשואה, במשך שנים אחדות, למשה הלוי איש הבימה ואחר כך מייסד תאטרון – האהל (1925).

רובינא חזרה לגרעין תיאטרון הבימה שעבר בינתיים למוסקבה. כעבור שנים, ניהלה רומן סוער ומתוקשר עם המשורר אלכסנדר פן, שממנו נולדה בתה יחידתה אילנה. 

חנה רובינא (צלם: משה מילנר, לע"מ)

עם התיאטרון נסעה לסיבובי הופעות באירופה ובארה"ב. בשנת 1928 שכנעה חלק מחברי התיאטרון לעלות לישראל, וכך החל תיאטרון הבימה את דרכו האמנותית בארץ. רובינא זכתה למעמד של כוכבת-על בקנה המידה של החברה הישראלית דאז. הכינוי שהוצמד לה היה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי", ודווקא ככזו, לא היססה כלל לשבור את הדימוי הממלכתי שלה כאשר גילמה תפקידים שנויים במחלוקת כמו רחב הזונה התנ"כית ואנה היצאנית בהצגה "בקצווי הכרך" (1932).

בחיי היום יום נודעה רובינא כמי שמשכה את תשומת ליבם של גברים רבים, חלקם צעירים ממנה בהרבה וחלקם נשואים. בעזבונו של חיים וייצמן נמצא מכתב שכתב לרובינא ד"ר חיים וייצמן, מה-30 במארס 1927, לעתיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל, המכתבים נמסרו לנו באדיבות  יד חיים ויצמן, גנזך ויצמן, רחובות.המכתב המקורי נכתב ברוסית, אך קיים תרגום גם לאנגלית וגם לעברית (תעודה 2), אך הרומן המפורסם ביותר (שאף זכה לעיבוד קולנועי) היה הרומן שניהלה עם המשורר הצעיר והפרוע אלכסנדר פן, שאף עזב למענה את אשתו ואת בתו. את שירו הנודע "לא אני"הקדיש לרובינא, לאחר שבאה מערכת היחסים ביניהם אל קצה: "לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת".

לאחר קום המדינה הועם מעט זוהרה של רובינא ומשחקה לא זכה לתשבוחות כה רבות כפי שהיה בעשורים שקדמו לכך. זאת אולי משום שבאותן שנים התבסס בתיאטרון הישראלי הסגנון הצברי שאותו טיפח יוסף מילוא (ממייסדיו שלהקאמרי), סגנון שהיה מנוגד למסורת התיאטרון הרוסי שרובינא נחשבה לנציגתו המובהקת. עם זאת, המשיכה לשחק כמעט עד אחרון ימיה. על כך אמרה פעם כי: "עוד לא ידעתי אז שהתיאטרון הוא מין רעל נסוך בגוף ובנפש וכל הבאים בשעריו לא ישובון".

רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון, לא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. מספרים שתלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" מאת אהרון מגד, זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע כשהפסיקה סצנה מרגשת, כשהיא מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, פנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!"

בשנת 1956 זכתה חנה רובינא בפרס ישראל לתיאטרון. זו היתה הפעם הראשונה שהוענק הפרס ליוצר מתחום זה.

מבין ההצגות הבולטות שבהן שיחקה: "האחות הבכירה" (1918) בתפקיד האם, "היהודי הנצחי" (1919) בתפקיד אם המשיח, "כתר דוד" (1928), על הצגה זו הביעה רחל המשוררת אכזבה מהופעתה של רובינא, לאחר שהפליאה לשחק ב"הדיבוק", אך התפעלה מיופיה של השחקנית. [פרסום מכתבי רחל המשוררת לשלומית קלוגאי].

"אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד 'לא', פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון" - במלאת שבעה לפטירת השרה לשעבר שולמית אלוני - מתוך מכתבה לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא מ-1966 בנוגע ליוזמות החקיקה שלה בענייני זכויות האזרח

February 2, 2014, 5:40 am

≫ Next: חילוץ המשלחת הישראלית מאיראן בעקבות עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני

≪ Previous: "לא אני הוא האיש, לא אני, אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קולות נדודי הישנים, לך הבאתי במקום טבעת" - חנה רובינא - הגברת הראשונה של התיאטרון העברי"– 34 שנה למותה -

$

0

0

לפניכשבוע נפטרהשולמית אלוניז"ל (1928- 2014) שהייתה אחת המנהיגות הבולטות של מחנה השמאל במערכת הפוליטית הישראלית וכיהנה כחברת כנסת וכשרה בממשלות ישראל. אלוני שהחלה את פעילותה במפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל), הקימה ב-1973 את מפלגת "רצ - התנועה לזכויות האזרח" ועמדה בראשה ובהמשך גם בראש סיעת "מרצ", עד 1996. לזכרה אנו מעלים פרסום הכולל תצלום יחודי של אלוני מצעירותה ומקבץ מסמכים מראשית דרכה הפוליטית השופכים אור על תהליכי ההתגבשות של תפיסותיה האידיאולוגיות המרכזיות בעניינים חברתיים: זכויות האדם והאזרח, מאבק בכפיה הדתית ומאבק באפליה נגד נשים.

הביוגרפיה המוקדמת של אלוני מהתקופה שקדמה לכניסתה לחיים הפוליטיים, כללה שורה של תחנות המצביעות על היותה נטועה היטב במורשת הציונית-סוציאליסטית של תנועת העבודה: לימודים בבית הספר "בית חינוך"בתל-אביב ובכפר הנוער בן-שמן, חברות בתנועת הנוער "השומר הצעיר", השתתפות בהקמת קיבוץ אלומות שירות צבאי בפלמ"ח במלחמת העצמאות, לימודים בסמינר בית-הכרם להכשרת מורים ועבודה כמורה במעברות ובעיר רמלה. בארכיון המדינה נמצא תצלום של אלוני משנת 1949 לאחר שחרורה מצה"ל בהיותה בת 21 (התצלום נמצא בתיק מלשכתה של אלוני מתקופת כהונתה כשרה בלי תיק, שסימולו טס-4001/49 ).

 

 

 במקביל לעבודתה כמורה למדה אלוני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומאוחר יותר הגישה תכניות ברדיו שעסקו בנושאי זכויות האזרח. ב-1959 הצטרפה אלוני למפא"י ופעלה בתוכה במסגרת "צעירי מפא"י". בשנת 1965נבחרה לכנסת השישית כנציגת רשימת "המערך", במידה רבה בזכות הצלחתה ברדיו‏. עם היבחרה החלה לפעול במרץ למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל וכנגד כפייה דתית.למרות צמיחתה בתוך תנועת העבודה התקשתה אלוני לראות במפ"אי את ביתה, כשאחד הגורמים לכך היה עימותיה עם גולדה מאיר, שלא אהבה את גישתה הפמיניסטית של אלוני ואת סגנונה המרדני.

 

 

היחודיות של אלוני בנוף "העסקני"של נציגי מפא"י בכנסת השישית באה לידי ביטוי בהתכתבות שלה עם שר המשפטים יעקב שמשון שפיראסביב יוזמות החקיקה שלה בתחומי זכויות האדם והאזרח. אנו מביאים כאן כמה מכתבים מהתכתבות זו השמורים בארכיון המדינה בתיק של מחלקת חקיקה ויעוץ במשרד המשפטים (תיק שסימולו גל-21284/11).

ב-1.5.1966 כתבה אלוני מכתב לשר שפיראשבו ביקשה ממנו שיתוף פעולה בקידום יוזמות חקיקה אלה. במסגרת המכתב תארה אלוני את התחומים המרכזיים בהם עוסקות הצעות החוק שהיא מנסה לקדם: "... יש בדעתי להגיש כמה הצעות חוק מתוך נקודת מוצא של הדעות האמורות הן בתחום הרחבת המשמעות של חוק השבות, הן ביחס לעריכת נישואין בפני רב רפורמי (לבעיית כהן וגרושה) והן ביחס לאמנות נגד כפיה גזעית ודתית...". הנושאים שאליהם התייחסה אלוני במכתב זה התמקדו בתחומי הדת והמדינה בתוכן תחום הנישואין והגירושין שבו שאפה אלוני לבטל את המונופול של הרבנות האורתודוקסית ולאפשר נישואין לזוגות של מנועי חיתון על-פי ההלכה כמו כהן וגרושה, בין השאר על-ידי הרחבת סמכויות החיתון גם לרבנים רפורמיים שאינם כפופים למגבלות ההלכה האורתודוקסית. מעניינת העובדה שהמכתב לא כולל התייחסות לתמיכתה בהנהגת נישואין וגירושין אזרחיים ויתכן שמסיבות טקטיות עדיין לא הלכה אלוני בשלב זה "על כל הקופה"והסתפקה בהצעות מתונות יותר. הגישה הטקטית באה לידי ביטוי גם במשפט הסיום של המכתב: "אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד "לא", פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון.".

למכתב זה צירפה אלוני שני מאמרים שכתבה המובאים להלן, שבהם היא מציגה את עמדותיה הביקורתיות ביחס להסדרי הנישואין והגירושין הנוהגים במדינת ישראל וביחס לחקיקה הדתית בכלל. מאמר אחד הוא מאמר עיתונאי שפורסם בעיתון "דבר"ב-14.4.1966 שכותרתו "מרור בזמן הזה – מדרבנן"והמאמר השני הוא מאמר אקדמי יותר שפורסם בכתב-העת "אבניים"באביב 1966 שכותרתו  "האבסורד שבחקיקה הדתית".

הפתיחה של המאמר הראשון מלמדת על ההומור השנון של אלוני ועל הבקיאות הרבה שלה במקורות היהודיים ובכללם גם בספרות הלכתית שהוסיפה תוקף לביקורת שלה כלפי הממסד הדתי: "אומר בעל 'תפארת שלמה': 'מרור בזמן הזה מדרבנן. חלק גדול מן המרור, מחיינו המרים, מקורו בזמן הזה – מדרבנן, מרבנים שונים שאינם מתאימים לתפקידם שאינם גורמים לנו כבוד בהתנהגותם...'. אם בזמנו של בעל 'תפארת שלמה'היה המרור מדרבנן, בימינו – מדרבנן ומהמנהיגים, השרים והחוקים התומכים אותם ובהם ונותנים להם יד חזקה וזרוע נטויה להאכילנו מרורם, וככל שיענו אותנו כן תרבה וכן תפרוץ שררתם...".

בהמשך המאמר הציגה אלוני בצורה חדה את התנגדותה לחוק הנישואין והגירושין הנוהג במדינת ישראל שנחקק לטענתה כתוצאה משילוב של אילוצים קואליציונים, רגשות דתיים אי-ראציוניים ודפוסי חשיבה לא דמוקרטיים של מקימי המדינה שעלו ממזרח אירופה וסיכמה:  "... העובדה שמחמת כל אלה קיבל הרוב במדינת ישראל את חוק הנישואין והגירושין כמות שהוא היום להלכה ולמעשה, מתוך פגיעה בהכרה ברורה ב'עשרות וברבבות המנודים מחמת הצווים המוחלטים האי-ראציונליים של הדת – עובדה זו אין בה כדי להפוך חוק זה לחוק דמוקרטי, ואפילו יחזרו ויאשרוהו כל 120 חברי הכנסת...". טענות חריפות אלה שהיו חריגות בקרב אנשי מפא"י בתקופה זו באו לידי ביטוי גם במאמר השני (ששמו מעיד על תוכנו) בניסוחים אקדמיים יותר.

הרדיקליות של העמדות שהביעה אלוני במאמריה עברה מיתון מסוים בהתכתבות שלה עם השר שפירא ובהצעות החקיקה שהגישה שבם התחשבה באילוצים הפוליטיים העומדים לפניה בדרך למימוש מטרותיה האידיאולוגיות. כחודשיים אחרי המכתב לשר שפירא שהובא לעיל הגישה אלוני הצעת חוק פרטית בשם "חוק יסוד: מניעת הפליה וכפיה". היא העבירה את הצעת החוק לשר שפירא באמצעות יושב-ראש הקואליציה משה ברעם והוא הגיב במכתבי תשובה הן לברעם והן לאלוני עצמה שנשלחו שניהם ב-14.7.1966. הצירוף של הצעת החוק ותשובות השר שפירא פורסם כבר באינטרנט באתר "תולדוט"במסגרת פרויקט "ממגילה למדינה"המשותף לארכיון המדינה ולמט"ח. להלן קישור לפרסום הנ"ל תחת השם "על הצעת חוק ל'מניעת אפליה כפיה'".

סעיף 7 בהצעת החוק הנ"ל עסק במניעת אפליה כולל עקרונות שמהם ניתן להשליך גם על תחום הנישואין והגירושין: "כל הוראת דין המפלה בין אדם לאדם בגלל דתו, גזעו, מוצאו, עדתו, מינו, השקפותיו או פעולותיו המדיניות, וכל הוראת הדין הכופה כפיה על אדם מטעמי דת, לאום, גזע, מוצא עדה, השקפה או פעולה מדינית, לא ינהגו על פיהן...". מסעיף זה ניתן להסיק במשתמע שהמדינה חייבתלאפשר נישואין וגירושין אזרחיים מכיוון שאת חוק הנישואין והגירושין הנוהג ניתן לכלול בקטגוריה של "הוראת הדין הכופה כפיה על אדם מטעמי דת"הנאסרת על-פי הצעת החוק. יחד עם זאת, לא כללה הצעת החוק דרישה מפורשת להבטיח את זכותם של אזרחי המדינה  להינשא ולהתגרש בהליכים אזרחיים ללא כפיפות לדין הדתי.

 

מעניינת גם העובדה שבמכתב התגובה של השר שפירא שבו הביע שורה הסתייגויות מהצעת החוק לא כללה ההסתייגות שלו מסעיף 7 התייחסות להשלכות שלו על דיני האישות הנוהגים במדינה אלא דווקא להשלכות אפשריות שלו ביחס לחוק השבות: "אשר לסעיף מניעת אפליה, האם כוונתך לבטל את חוק השבות ואת האזכורים לאותו חוק שבחוק האזרחות?...". השר סיים את מכתבו המסתייג בעצה פטרנליסטית במקצת: "עצתי לך כי תקחי בחזרה את הצעת החוק... ואם אינך נוטה לקבל את עצתי, אנא הודיעי נא לי ואשלח העתק ממכתבי זה לחבר ברעם ואבקשו להביא את העניין לדיון בקואליציה.".

הפרסום באתר "תולדוט"של ההתכתבות סביב הצעת החוקה לא כלל את תשובתה של ח"כ אלוני לשר שפירא ולכן אנו מביאים כאן בנפרד אתמכתב בתשובה שכתבה  אלוני לשר שפיראב-29.7.1966. במכתב זה הציגה אלוני גישה פרגמטית יותר מהגישה שאפיינה אותה בתקופות מאוחרות יותר וביטאה בדברי התגובה שלה הכרה במגבלות היכולת שלה כח"כית חדשה להביא לממש בטווח הקרוב את שינויי החקיקה שאליהם היא שואפת: "לא עלה כלל בדעתי ולא  קיוותי כי אזכה אפילו לתגובה כזו, קל וחומר להבאת ההצעה לכנסת. חשבתי שהדבר יגיע לדיון בהנהגת הקואליציה ותהיה לי זו הזדמנות להביע מורת רוחי מהעובדה שהוועדה לחוקי יסוד משותקת בשל קנוניות אישיות ומאבק על כסאות..". אלוני הסתפקה במועט של העלאת נושאי זכויות האדם והאזרח לסדר היום והבינה ששינוי חוקי ממשי בתחום הם עדיין לא ריאליים בשלב זה. גם החתימה של המכתב שבה הודתה אלוני לשר שפירא על עצם התייחסותו להצעת החוק שלה כ"יחס של מורה לתלמידו"למרות התנגדותו אליה, ביטאה גישה פרגמטית של ח"כית חדשה שציפיותיה ממנהיגי מפלגתה מוגבלות.

לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שיבצה "הוועדה המסדרת"של מפלגת העבודה את ח"כ אלוני במקום לא ריאלי ברשימת "המערך"לכנסת וכתוצאה מכך היא לא נבחרה לכנסת זו.  הדחיקה של אלוני החוצה מהרשימה ביטאה את ההסתייגות של ראשי מפלגת העבודה ובמיוחד של ראש-הממשלה גולדה מאיר מהח"כית הפעלתנית ומהגישה החדשנית שביטאה בנושאי זכויות האדם והאזרח. בשלב הראשון אחרי הפסקת כהונתה בכנסת נשארה אלוני חברה במפלגת העבודה והמשיכה בפעילות פוליטית הן כחלק מהמפלגה והן במישור העצמאי. בתחום של ענייני דת ומדינה פרסמה אלוני ב-1970 את ספרה "ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה", שדן ביחסי הדת בישראל באור ביקורתי. כשנה לאחר מכן ניסתה לקדם בוועידת מפלגת העבודה הצעה להנהיג נישואין אזרחיים בישראל, אך הדיון בנושא טורפד על ידי ראשי המפלגה.‏ בהמשך גם נטלה חלק ב"ועד הציבורי למען הנהגת נישואין אזרחיים"ופעלה למען הכללת נשים בגוף הבוחר של הרבנות הראשית. ניתן לומר שהשתחררות שלה האילוצים ששבם הייתה נתונה כחברת-כנסת אפשרו לה לפעול למען השינויים אליהם שאפה בתחומי הדת והמדינה בסגנון פחות מתפשר מאשר בתקופת כהונתה בכנסת.

בפברואר 1973  התגבשה קבוצה בשם "התנועה למען שולמית אלוני לכנסת השמינית", אשר תבעה את הכללתה של אלוני במקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת השמינית, בשל הערכת מאבקהלמען חוקה לישראל ונגד הכפיה הדתית.‏ באותה תקופה עדיין שאפה אלוני להישאר במסגרת מפלגת העבודה ולהיאבק למען הגשמת ערכיה בתוך המפלגה. היא תבעה לקיים "פריימריז"לרשימת המפלגה לכנסת ולבטל את מוסד "הוועדה המסדרת", אך תביעה זו לא התממשה. לאחר מכן, על רקע חוסר בחירתה לרשימת המועמדים לכנסת הקרבה, והניכור שפיתחה כלפי מפלגתה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את מפלגת "רצ - התנועה לזכויות האזרח", שהשתתפה בבחירות לכנסת השמינית וזכתה בשלושה מנדטים. בשלב הראשון נותרה "רצ"מחוץ לקואליצה, במידה רבה בשל חוסר הסימפתיה ההדדית שבין ראש-הממשלה גולדה מאיר לבין אלוני.

בעקבות התפטרותה של מאיר מראשות-הממשלה (כתגובה למסקנות "ועדת אגרנט") ובחירתו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה, הצטרפה רצ  לממשלה בראשותו שהוקמה ב-3.6.1974 והייתה ממשלה צרה שהתבססה על ברית בין "המערך", המפלגה הליברלית העצמאית ו"רצ". במסגרת הממשלה, כיהנה אלוני כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, ב-29.10.1974, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל ההבדלים האידאולוגיים בין שתי הסיעות סביב סוגיות השלום ויחסי הדת והמדינה.

אחד המכתבים הראשונים שכתבה השרה אלוני עם תחילת כהונתה (אולי המכתב הראשון) נגע לעיקרון מרכזי בתפיסותיה האידיאולוגיות והוא אמונתה בשוויון בין נשים לגברים ובצורך להיאבק באפלית נשים בכל תחומי החיים (מקור המכתב בתיק מלשת השרה אלונישסימולו ג-7250/8). בראש המכתב שכתבה השרה אלוני למנכ"ל רשות השידור יצחק לבניב-13.6.1974 מופיע הלוגו "שולמית אלוני – חבר כנסת", אך היא כתבה אותו כבר במעמדה כשרה. במכתב זה קבלה  אלוני על גישה מפלה ביחס לנשים בתכנית הרדיו "רגע של עברית": "... בתכנית  זו החכם הידען ובעל המרות הוא לעולם הגבר, מעולם לא האשה. לעולם הטפשה, חסרת הדעת החוטאה היא האשה – מעולם לא הגבר. אין שיטה טובה יותר ואין שיטה בדוקה יותר מאשר הגשת תכניות כאלה לצורך שטיפת מוח ויצירת דעות קדומות או חיזוקן, במידה והן קיימות והן אומנם קיימות, מפנינה זו של הרדיו...". לכאורה עוסק המכתב בסוגיה שולית של התעסקות בסגנון של "פינה"קטנה  המשודרת ברדיו, אך הוא מבטא היטב את הגישה הפמיניסטית של אלוני ואת החשיבות הרבה שהיא הקדישה לנושא קידום מעמד האישה בחברה במסגרת פעילותה הפוליטית.

לאחר התפטרותה של אלוני ממשלת רבין הראשונה  היא כיהנה כחברת כנסת באופוזיציה למשך כ-18 שנה וניהלה מאבקים אידאולוגיים רבים כמנהיגת מפלגת "רצ". לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 הוקמה רשימת "מרצ"בראשותה של אלוני כרשימה משותפת של המפלגות "רצ", מפ"ם ו"שינוי"שזכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים. "מרצ"הצטרפה לממשלתו השניה של רבין ואלוני התמנתה לתפקיד שרת החינוך והתרבות. ב-1993 נאלצה אלוני לפרוש מתפקידה בעקבות עימותים עם אנשי ש"ס על רקע התבטאויות קונטרוברסליות בנושאים דתיים. לאחר מכן כיהנה אלוני בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושרת התקשורת עד 1996. לקראת הבחירות בשנה זו הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד מנהיג מפלגת "רצ"ואלוני שהעדיפה לא להתמודד מולו פרשה מהחיים הפוליטיים. כמה שנים אחרי פרישתה מהפוליטיקה קיבלה אלוני את פרס ישראל לשנת תש"ס (2000) על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.

חילוץ המשלחת הישראלית מאיראן בעקבות עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני

February 5, 2014, 3:03 am

≫ Next: הדיווחים הראשונים של משרד החוץ על האייתוללה חומייני

≪ Previous: "אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד 'לא', פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון" - במלאת שבעה לפטירת השרה לשעבר שולמית אלוני - מתוך מכתבה לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא מ-1966 בנוגע ליוזמות החקיקה שלה בענייני זכויות האזרח

$

0

0

האייתוללה חומייני חוזר לאיראן, 1 בפברואר 1979. ויקישיתוף

 

ארכיון המדינה העלה פרסום לרגל מלאות 35 שנה לעליית חומייני לשלטון באיראן. מתוכו אנו מביאים את הפרק הבא בבלוג:
ב-1 בפברואר 1979 ירד האייתוללה רוחאללה חומייניבטהראן ממטוס שהביאו מפריז. ב-11 בפברואר הדיח חומייני את ראש הממשלה שהפור בכטיאר והקים באיראן רפובליקה אסלאמית.

לנוכח המצב באיראן והרגשות האנטי-ישראלים שגאו בה נוצר איום על ביטחונם האישי של עובדי הנציגות הישראלית בטהראן והחלו מגעים נמרצים לפינוים המידי (הנשים והילדים פונו כבר בסתיו 1978). הציר בוושינגטון חנן בר און דן על כך עם תת-מזכיר המדינה דייוויד ניוסום (תעודה 36). לעניין זה ראו גם תעודות 31, 34ו-35שמתעדות את המגעים עם הממשל האמריקני שנועדו להסתייע בו בפינוי הישראלים מטהראן. אירג טקיזדה [Taghizade], מנהל המחלקה השמינית (ענייני ישראל) במשרד החוץ האיראני, דרש מכל הישראלים לצאת במהירות מאיראן (תעודה 37). האפשרות היחידה הייתה בטיסות שהופעלו לפנות אזרחים אמריקנים. תחילה סברו שאת הישראלים יפנו בכמה טיסות. יוסף הרמלין (לשעבר ראש השב"כ) סירב להתפנות בטיסה הראשונה (תעודה 38). מאוחר יותר התברר כי יש אפשרות להטיס את כל הישראלים בטיסה אחת (תעודה 39). ב-16 בפברואר הודיעו האיראנים על ניתוק היחסים עם ישראל (תעודה 40). ב-18בפברואר הוטסו הישראלים לגרמניה ומשם שבו לישראל. למחרת הודה ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על הסיוע האמריקני בחילוץ הישראלים מטהראן (תעודה 41) 

 

 

הדיווחים הראשונים של משרד החוץ על האייתוללה חומייני

February 5, 2014, 3:04 am

≫ Next: 19/2/1987 הוקרנה לראשונה פרסומת הקוראת למניעת עישון

≪ Previous: חילוץ המשלחת הישראלית מאיראן בעקבות עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני

$

0

0

חומייני בצעירותו, ויקישיתוף

 

ארכיון המדינה העלה פרסום לרגל מלאות 35 שנים לעליית חומייני לשלטון באיראן. מתוכו אנו מביאים את הפרק הבא:
בתחילת שנות השישים החלו הדיפלומטים הישראלים באיראן לשים לב לפעילותו של האייתוללה רוחאללה חומייניולדווח עליה למשרד החוץ בירושלים. בנובמבר 1962 שיגרה הנציגות בטהראן מברק ובו מידע על מנהיג בעיר קום ושמו 'AYATOLLAH KHOMEINI'התוקף את 'הציונים הנמצאים באיראן' (תעודה 1). השימוש באותיות לטיניות לכתיבת שמו של חומייני מעיד ששמו לא היה שגור אצל קוראי המברק בישראל. בשנים 1964-1963 שלחה הנציגות בטהראן דיווחים על הכרוזים האנטי-ישראליים של חומייני בליווי תרגום של חלק מהם (תעודות 3-2). בנובמבר 1964 גורש חומייני לחו"ל והנציגות הישראלית באיראן חדלה מלדווח עליו למשך שנים רבות.

תעודות אלה התפרסמו באתר האינטרנט של ארכיון המדינה בפרסום "35 שנים לעלייתו לשלטון של האייתוללה רוחאללה חומייני לשלטון באיראן".

 

19/2/1987 הוקרנה לראשונה פרסומת הקוראת למניעת עישון

February 19, 2014, 4:49 am

≫ Next: חליפת מכתבים בין חנה רובינא לנשיא זלמן שזר

≪ Previous: הדיווחים הראשונים של משרד החוץ על האייתוללה חומייני

$

0

0

הטבק, שהיה נפוץ בקרב האינדיאנים ביבשת אמריקה, הובא לאירופה ע"י הספרדים. בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 הופיעו לראשונה מחקרים שהצביעו על קשר בין העישון למחלת הסרטן ומחלות אחרות, אך היו ראשוניים ולא מבוססים ויש להניח שלא השפיעו כמעט על היחס לעישון. ברבע הראשון של המאה ה-20 רווחו פרסומות לסיגריות ללא אזהרות, לדוגמה פרסומת משנות העשרים של המאה ה-20, להלן (תיק פ-4187/20 ארכיון המדינה):

מחקרים בארה"ב בשנת 1950 העלו את החשד לקשר בין סרטן הריאות לבין עישון לדרגה מדעית גבוהה יותר, ובשנת 1958 פורסם לראשונה סקר מקיף, אשר הוכיח תמותה גבוהה בהרבה בקרב אוכלוסיית המעשנים לעומת אנשים שאינם מעשנים. בשנים 1964 ו-1968 פורסמו דו"חות של וועדה מיוחדת שמונתה על ידי המדען הראשי של משרד הבריאות האמריקאי, אשר קבעו שאכן קיים קשר משמעותי בין עישון סיגריות לבין נזקי בריאות. גם בישראל פעלו אירגונים למען הגבלת העישון (כגון האגודה למלחמה בסרטן, שפעלה משנת 1952). בשנת 1962 הגיש "ארגון מתנגדי העישון"תזכיר לסגן שר הבריאות שכולל בקשה לרסן את "מגיפת העישון". בתזכיר מבקשת האגודה לאסור על עישון בבתי חולים ומרפאות, אולמות ציבוריים. בנוסף, מבקשת האגודה לרסן את פרסומות הסיגריות באמצעי התקשורת הנפוצים ביותר שהיו העיתונים, בתי הקולנוע ושידורי "קול ישראל"להלן התזכיר (תיק גל-3452/15, ארכיון המדינה):

     

בשנת 1963, על פי התכתבות של משרד הבריאות, ניתן להיווכח שבמקומות ציבוריים ובכללם באוטובוסים, העישון נפוץ, ולמרות שיש שילוט האוסר על העישון, אין מאפרות מתוך כוונה לא לעודד את העישון. בפועל, הנוסעים הלא-מעשנים חסרי אונים, שכן האוטובוס הינו כלי התחבורה העיקרי לרוב אזרחי ישראל בשנים הנ"ל. להלן מכתב מאת אזרח הסובל מן העישון באוטובוס (תיק גל-3452/15, ארכיון המדינה):

באפריל 1970, בוועידה ה-23 של ארגון הבריאות העולמי, הומלץ לכל המדינות החברות להגביר את מלחמתם נגד העישון ע"י אמצעים חינוכיים חברתיים וחוקתיים. מסקנות המומחים העוסקים במניעת עישון הסיגריות היו מאוחדים בדעה שאחד הגורמים החשובים בתחום עידוד העישון  הוא הפרסומת. הסכומים הגבוהים שהושקעו בפרסומות הסיגריות העידו כי הפסומות כנראה מגבירות את השימוש בטבק. בסוף חודש מרץ 1973 – הוגשה לכנסת הצעת חוק הגבלת הפרסום של חומרי העישון. בהצעה מתוארים, בין השאר, נזקי העישון לצד הוראות להגבלת פרסומות בתקשורת הממלכתית: ברדיו ובטלויזיה נאסרו הפרסומות, ובעיתונות הכתובה הוטלו הגבלות. החוק עבר בכנסת בתאריך 1.7.1973.

תיקי משרד הבריאות עשירים בהתכתבות עם מומחים על סכנות העישון, אזרחים וארגונים מתנגדי לעישון, התכתבות בין גורמים במשרד החינוך במטרת הוראות והסברה למורים על נזקי וסכנות העישון, תכנון תעמולה ועוד. חוקים והגבלות נוספים הוטלו בשנים הבאות. בשנת 1983, ביזמת האגודה למלחמה בסרטן, נחקק לראשונה "החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג". להלן הודעה לציבור הכוללת את נוסח החוק (תיק גל- 48429/1 ארכיון המדינה):

החוק הישראלי יצר תקדים עולמי, שכן ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק להגבלת עישון. העישון נאסר בכל מקום ציבורי, כמו בתי קולנוע, אוטובוסים ועוד. בשנים הבאות יצא משרד הבריאות בקמפיין הסברה למניעת עישון הכולל הסבר רפואי, פסיכולוגי, מדעי, ואפילו חוברת הסבר המיועדת להורים המעשנים, כפי שמופיע להלן (תיק גל-48429/1 ארכיון המדינה):

במקביל פרסם משרד הבריאות בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, חומר הסברתי-מדעי נגד העישון, כגון הדוגמאות להלן: "מדוע גורמת לך הסיגריה הראשונה לסחרחורת?"וכן "ממה אתה נהנה בעישון סיגריה?" (תיק גל-48429/1 ארכיון המדינה)

בשנת 1987 הורחב החוק לאיסור העישון במקומות ציבוריים נוספים כגון רכבות, מרכולים, מעליות, טיסות פנים וטיסות לחו"ל,אולמות קולנוע ותיאטרון, וכן הגבלות בבתי חולים ומרפאות, מוסדות חינוך ובתי אוכל. בנוסף הוקרנו תשדירי שירות למניעת העישון בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. במהלך השנים גדלה המודעות הציבורית לסכנות הכרוכות בעישון ובהתאם לכך התרחבו ההגבלות בחוק. בשנת 1991 הועלה המס על הסיגריות כך שמחירן עלה; בשנת 1994 יצא החוק להגבלת עישון במקומות עבודה - הגורמים הנ"ל לאורך טווח השנים - הביאו לירידה במספר המעשנים. 

בשנת 2001 הורחבו התקנות להגבלת העישון ומעתה בכל המקומות הציבוריים כגון בבתי קפה, מקומות עבודה ובתי ספר, נאסר לעשן מלבד במקצים ששטחם קטן המיועדים לכך. ב-1 לדצמבר 2004, בסיוע האגודה למלחמה בסרטן, נכנסו לתוקף תיקוני חקיקה נוספים לחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק ובוטל השימוש במונח "לייט"על גבי כל חפיסות הסיגריות וכן נאסר שימוש בכל מונח או סימון מטעה אחר העלול ליצור רושם שהמוצר מזיק פחות ממוצר טבק אחר. בנובמבר 2007 הורחב ותוקן החוק שוב: האחריות למניעת העישון הוטלה מעתה על בעל המקום הציבורי, ולא רק על המעשן עצמו. בעל המקום הציבורי הוא הנושא באחריות פלילית, עליו חל איסור הצבת מאפרות וחובת הצבת שלטים המורים על איסור העישון. בשנת 2009 קידמה האגודה למלחמה בסרטן העלאת מיסוי על סיגריות. בחודש מאי 2012 נכנסו לתוקף תקנות חדשות בחוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים כגון תחנות אוטובוס מקורות, ברציפי רכבת, גני אירועים, מקלטים ציבוריים, ובריכות שחיה למעט אזורים שיוקצו לכך.

כיום ידועות לכל תוצאות העישון לטווח ארוך. המגמה בעולם המערבי היא לאסור בחוק את העישון במקומות ציבוריים, ובכך להגן על הלא-מעשנים מפני נזקי עישון פסיבי, להגביל את הפרסומות לעישון, ולחייב את חברות ייצור הסיגריות לציין על החפיסות כי העישון מזיק לבריאות. במקביל יש נסיון ליצור אווירה חברתית המגנה את העישון, לדוגמה ע"י פרסומות. הרשת גדושה בפרסומות שאינן מביישות סרטי אימה על תוצאות העישון וגם ע"י כך לגרום לפחות מעשנים. בישראל קיימים מספר גופים הפעילים בדרכים שונות למניעת עישון – האגודה הישראלית למניעת עישון, האגודה למלחמה בסרטן בישראל, והפורום הישראלי למניעת עישון.

חליפת מכתבים בין חנה רובינא לנשיא זלמן שזר

February 23, 2014, 1:04 am

≫ Next: "אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים"– מתוך מסקנות דו"ח ועדת החקירה בעניין הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22.2.1948 – פרסום במלאת 66 שנה לאירוע

≪ Previous: 19/2/1987 הוקרנה לראשונה פרסומת הקוראת למניעת עישון

$

0

0

"....ידעתי כי ליבך ער לסבל הבריות, ואני שותף לך בשאיפה להקל את ייסוריהם של הנענשים..."

 

בהמשך לפרסום הקודם אודות חנה רובינא, אנו מביאים פן נוסף באישיותה המגוונת.

 

בתקופת כהונתו של הנשיא זלמן שזר (1968-1963), נשיאה השלישי של מדינת ישראל, הוגשו מדי שנה מאות בקשות לחנינה.

כל מקרה ומקרה נדון בכובד ראש תוך מתן תשומת לב מרובה לנסיבות העבירה שבגינן נשפט העבריין, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ומצב בריאותו. שזר שם דגש רב בסיכויי השיקום ותיקון דרכיו של העבריין בעיקר בכל הקשור לעבריינים צעירים. וכך כתב שזר על עבריין ששיקם דרכיו: "...הכבוד אליו בחברה ובמשפחה הרים את רוחו והחזיר לו ישרו וכושרו – חונן..."[מתוך ספר ההנצחה זלמן שזר, הנשיא השלישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1974-1889) עמ' 483]

ב-1964 השתמש שזר בסמכות החנינה שניתנה בידיו, חנן נידונים ואף הפחית מעונשים של 77 נידונים, בהם עשרה אסירים שנידונו למאסר עולם וזכו לקיצוב תקופת מאסרם.

עם פתיחת מושב הכנסת השישית שחלה בשנת שמיטה, בנובמבר 1965, הציע חיים גבריהו, יושב-ראש החברה לחקר המקרא וידידו של הנשיא שזר כי הכנסת תחוקק חוק להפחתת רבע מהעונשים של אלו שנדונו למאסר בפעם הראשונה (פרט לאסירים המסכנים את שלום הציבור).

באוספי ארכיון המדינה (לשכת הנשיא, נ/94/19) נמצא חליפת מכתבים בין השחקנית חנה רובינא לנשיא זלמן שזר הדן בבקשות חנינה.

ב-21 בדצמבר קיבל שזר מכתב מהשחקנית חנה רובינא, בו היא הביעה את תמיכתה בהצעתו של גבריהו וכן ביקשה להוציא ההצעה אל הפועל. (תעודה 1)



הנשיא זלמן שז"ר לוחץ ידה של שחקנית הבימה חנה רובניא בתל אביב. 3 באפריל 1959, באדיבות לע"מ, צלם: הנס פין

  

שזר השיב לרובינא כי הוא משקיע מאמצים רבים בכדי להקל את עונשם של אסירים וכי "כל יום שאני מצליח להפחית עונשו של נאסר, או של עומד להיאסר – יום של שמחה הוא לי.."(תעודה 2).הוסיף וכתב, כי הסמכות לכך אינה נתונה בידיו, אלא בידה של הכנסת.

ב-1966, כשנה לאחר ההתכתבות, עם התקרב יום העצמאות ה-י"ח של מדינת ישראל, החליט הנשיא שזר לאחר התייעצות עם הממשלה, להשתמש בסמכותו על-פי חוק יסוד הנשיא ולצוות שכל האסירים אשר עמדו להשתחרר עד יום העצמאות התשכ"ו, ישוחררו ממאסרם לפני חג הפסח – חג החירות.

ב-1975, הוענק לרובינא תואר "דוקטור לשם כבוד"מטעם אוניברסיטת תל-אביב. התואר הוענק לה כאות הוקרה  על תרומתה המיוחדת לחברה.

חנה רובינא מקבלת תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת תל-אביב, 18 במארס 1975, באדיבות לע"מ, צלם: משה מילנר
 

 

"אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים"– מתוך מסקנות דו"ח ועדת החקירה בעניין הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22.2.1948 – פרסום במלאת 66 שנה לאירוע

February 23, 2014, 2:15 am

≫ Next: הטבעתה של ספינת המעפילים "סטרומה"– פברואר 1942

≪ Previous: חליפת מכתבים בין חנה רובינא לנשיא זלמן שזר

$

0

0

אתמול לפני 66 שנה ב-22.2.1948 בשעה 6:30 בבוקר רעדה האדמה במרכז ירושלים כתוצאה מפיצוץ של שלוש משאיות תופת ברחוב בן-יהודהשבלב במרכז העירוני היהודי. תוצאות הפיצוץ היו קשות מאוד: 58 הרוגים, 38 פצועים ו-3 בניינים הרוסים - שני בתי מלון ובית מגורים. הפיצוץ התרחש בתקופה של ראשית מלחמת העצמאות בשלב "מלחמת האזרחים"הקודם  להקמת המדינה  שהתאפיין בעיקר בעימותים אלימים בין כוחות מליציה פלסטינים (ערבי ארץ-ישראל במונחי התקופה) לבין ארגון "ההגנה"והמחתרות היהודיות האחרות. במבט ראשון נראה היה הפיצוץ הקטלני כפיגוע שנעשה על-ידי פלסטינים, אך מהר מאוד התברר שהטרוריסטים שביצעו אותו היו חיילים ושוטרים בריטים שערקו משירותם ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של כוחות הביטחון הבריטיים. עדים לאירוע דיווחו שבמכוניות נהגו אנשים לבושים מדים בריטים ובעלי חזות אירופית, אך זיהויים של המפגעים כבריטים לא היה וודאי בשלב הראשון.

החורבן ברחוב בן יהודה מייד אחרי פיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"

היעדר הוודאות בא  לידי ביטוי בהבדלים בין הדיווחים על הפיצוץ בעיתונים שונים. לדוגמא בעיתון "הבוקר"הייתה הכותרת ביום המחרת (23.2) חד משמעית :"זוועת דמים בלב ירושלים – בריטים פוצצו בתים בבן-יהודה"  ואילו הכותרת בגליון של "דבר"באותו יוםהייתה זהירה יותר והותירה מקום לספק מסוים: "בידי דוברי אנגלית, לבושים מדי חיילים ושוטרים בריטיים, במשורין - רצח המוני במרכז ירושלים".

זהירות דומה באה לידי ביטוי גם בדו"ח שהגישה ועדת חקירה שמונתה על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי כדי לגלות את זהות מבצעי הפיגוע. עותק של דו"ח זה נמצא בארכיון האישי של עורך דין אשר לוויצקי (שהיה כנראה חבר בוועדה) המופקד בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-25/22). להלן אנו מביאים את הדו"ח שכותרתו היא "דין וחשבון של וועדת החקירה בעניין ההתפוצצות ברחוב בן יהודה ביום 22 לפברואר 1948" (תעודה מס' 1).

בדו"ח הוצגו העובדות שהובאו לפני חברי הוועדה ביחס לאירוע הפיצוץ עצמו וביחס לאירועים קודמים שהיו קשורים לכאורה לפיצוץ. בתחילת הדו"ח מצוינות ברצף שתי עובדות שאת הקישור הסביר ביניהן משאיר הדו"ח לקורא. התיאור העובדתי מתחיל בציון העובדה שזמן קצר לפני הפיצוץ ב-14 בפברואר נגנבה מכונית משוריינת ממרכז המשטרה הבריטית ביפו, כנראה על-ידי השוטרים שהיו מופקדים עליה שערקו מתפקידם. בהמשך מצויינת העובדה שהמשאיות שהתפוצצו ברחוב בן-יהודה הובלו למקום בשיירה שבראשה נסעה מכונית משוריינת, ששימשה כרכב מילוט עבור נהגי המשאיות לפני הפיצוץ. כותבי הדו"ח הציגו את העובדות באופן המוביל למסקנה שמכונית זו היא המכונית המשוריינת הגנובה ושהשוטרים החשודים בגניבתה מעורבים כנראה בפיגוע, אך נזהרו מלטעון זאת במפורש. לקראת סוף הדו"ח הם גם הוסיפו משפט מסתייג בנושא זה: "אין לפרש את דברינו כאילו אנו קובעים שהמכונית המשוריינת שהשתמשו בה במעשה הזוועה היא היא המכונית שנגנבה ביפו ביום 14 לפברואר. יתכן שזו הייתה המכונית."

לאחר הצגת העובדות עבר הדו"ח לשלב ההשערות לגבי זהות מבצעי הפיצוץ. בשלב הראשון נבחנה האפשרות שהפיצוץ בוצע על-ידי ערבים, אך העובדה שאף גורם ערבי לא לקח אחריות על ביצוע הפיצוץ הביאה את כותבי הדו"ח להערכה שהאפשרות שהמפגעים היו ערבים איננה סבירה. בהמשך אומנם ציינו כותבי דו"ח שבעיתון המצרי "אל-הרם"הופיע דיווח שעבד אל-קדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הפלסטינים באיזור ירושלים, הוציא בחתימתו "הודעה המציינת כי 'אנשים עזי נפש'ביצעו את המעשה וכי היה זה תגמול על השלכת פצצה על-ידי יהודים ברמלה..", אך הם לא ראו בכך ראיה לביצוע הפיצוץ על-ידי ערבים משתי סיבות: 1. הביטוי "אנשים עזי נפש"אינו שכיח בהתייחסות ללוחמים ערבים ואין בהודעה זו שום רמז שהמפגעים היו ערבים; 2. מאוחר יותר יצאה הודעה מטעם הוועד הערבי העליון המכחישה את הדיווח הנ"ל בטענה שאל-חוסייני היה בחו"ל בזמן הפיצוץ ולא מסר שום הודעה לגביו.

לאחר מכן עבר הדו"ח לדון בדברי העדים שכולם זיהו את האנשים שראו במכונית ובמשאיות היו בריטים כותבי הדו"ח  העלו את האפשרות שהעדים יכלו לטעות בזיהוי הזהות הלאומית של נהגי המכוניות שאותם ראו אך שללו אותה בזהירות וסיכמו: "בעוד שהיינו, איפוא, זהירים שלא לקבל הכרזות סתם שהאיש בצריח או שהאנשים במדי חיילים במכוניות המשא הצבאיות היו בריטים... באנו לכלל מסקנה שאי אפשר לנו לבטל כעפרא דארעה את כל העדויות שהובאו לפנינו ולהתייחס אליהן כאל טעות או דמיון בעלמא. עם היותנו, איפוא, חשים במלא כובד האחריות הרובץ עלינו בקראנו את המסקנה הזאת, אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים...". הם הסתפקו  בקביעה הזהירה שחלק מהמפגעים היובריטים, למרות שברור היה ממכלול הראיות שהוצגו בדו"ח שכולם או כמעט כולם היו בריטים.

לקראת סוף הדו"ח קבעו כותבי הדו"ח שהמפגעים השתייכו לכוחות הביטחון הבריטים, אך לא הכריעו בשאלה אם הם ביצעו את הפשע במהלך שירותם או שמדובר בעריקים. מעבר לכך  הביעו את עמדתם שרשויות המשטרה לא פעלו במידה הנדרשת באופן שהיה יכול למנוע את הפיגוע, בכך שלא הזהירו מבעוד מועד את אנשי "משמר העם"היהודים על כך שמכוניות משוריינות גנובות משוטטות בדרכים. לאור זאת הטילו כותבי הדו"ח על השלטונות הבריטים אחריות מסויימת לאי-מניעת הפיגוע, שקיימת גם בהנחה שהמפגעים היו עריקים (כפי שאכן התברר בסופו של דבר).

החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"

הזהירות הרבה שבה נוסח הדו"ח העידה על מערך היחסים הרגיש ששרר בין הנהגת הישוב היהודי לבין השלטונות הבריטיים בתקופה זו של שלהי המנדט הבריטי. מדובר היה בתקופת "בין השמשות"שבה צמצמו הבריטים בהדרגה את היקפי הנוכחות השלטונית שלהם בארץ-ישראל, אך עדיין היו הריבון בשטח שגישתו כלפי היהודים והערבים השפיעה על מאזן הכוחות בין שני הצדדים הניצים במלחמה המתפתחת.  המורכבות וחוסר הבהירות של המצב השלטוני בארץ בתקופה זו באו לידי ביטוי גם במכתבים עם בקשות לפיצויים כספיים ששלחו כמה מהיהודים שנפגעו מהפיצוץ למשרד המזכיר הראשי של ממשלת המנדט.

להלן מובא אחד המכתבים הללו ששלח אדם בשם מ.ה. כהן ב-28.4.1948 (תעודה מס' 2), שנמצא באחד מתיקי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל (תיק שסימולו מ-169/40), שבו מבקש הכותב פיצויים מאחר שנפגע מהפיצוץ הן בפציעה גופנית  והן בהרס של דירת מגוריו. מכתב זה שנשלח כשבועיים לפני עזיבת הבריטים את הארץ (!), נכתב כהמשך למכתב בקשת פיצויים קודם מתחילת חודש אפריל שנענה בשלילה. מעניינת העובדה שהכותב האמין בתמימותו שיש סיכוי שבקשתו לפיצויים תזכה למענה חיובי בזמן שהשלטונות הבריטים כבר היו "עם רגל אחת בחוץ". מכתב זה מדגים יפה את האנומליה השלטונית בתקופה זו של  שלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ.

כדי להשלים את התמונה לגבי זהות המפגעים נציין שבשלב מאוחר יותר התברר שאותם עריקים בריטיים נשכרו על–ידי אנשיו של עבד-קאדר אל חוסייני, שכנראה תכנן את הפיגוע ובחר את המיקום בשל ידיעתושהמלונות שפוצצו ברחוב בן יהודה היוו אכסניה למלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח (כאמור אפשרות מעורבותו של אל-חוסייני בפיגוע הוצגה בדו"ח אך הוצבה בסימן שאלה בשל ההכחשה מצד הוועד הערבי העליון).  אותם עריקים השתתפו  גם בפעולות אחרות של הצד הערבי במלחמה וכולם נהרגו בסופו של דבר (על-פי הספר "תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות"מאת יצחק לוי [לויצה], 1986, שבו גם מצוינים שמות המפגעים).

כמה ימים אחרי הפיגוע הגיע למערכות העיתונים בירושלים כרוז חתום בידי הסניף הארץ-ישראלי של "הליגה הבריטית" (ארגון פאשיסטי). בכרוז נכתב בתרגום לעברית (מצוטט מתוך הספר "ירושלים במצור – דפי יומן תש"ח מאת יונה כהן, 1976): "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע-צלב נגד יהודים. לפיכך התקפנו ב-22.2.1948 את הרובע היהודי המרכזי בירושלים בחומרי נפץ חזקים וגרמנו אבידות כבדות לאספסוף הרחוב... אנו מודיעים בגאווה כי לא היפלנו בין כנופיות 'ההגנה'הפחדניות והנתעבות ובין השטרניסטים [אנשי לח"י] הרצחניים. נשים יהודיות וילדים יהודיים, זקן וטף כולם יימחו מעל פני האדמה. אנו נסיים את מפעל היטלר...". לא ניתן לקבוע בוודאות אם כרוז מתועב זה אכן נכתב על-ידי אנשים שהיו מעורבים בביצוע הפיגוע או בתכנונו, אך גם אם לא, סביר להניח שמחוללי הפיצוץ הרצחני אכן היו מלאי שנאה כלפי הישוב היהודי בארץ ישראל ובצע כסף לא היה המניע היחיד שהניע אותם לבצע פיגוע רצחני כל-כך.

---

הטבעתה של ספינת המעפילים "סטרומה"– פברואר 1942

February 24, 2014, 1:51 am

≫ Next: 39 שנים לפיגוע במלון "סבוי", ליל 6-5 במרס 1975: בין תיעוד ממלכתי לנקודת מבט אישית

≪ Previous: "אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים"– מתוך מסקנות דו"ח ועדת החקירה בעניין הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22.2.1948 – פרסום במלאת 66 שנה לאירוע

$

0

0

ב 24 בפברואר 1942, הוטבעה בים השחור ספינת המעפילים "סטרומה"ועליה כמעט 800 מעפילים. רק אחד מן המעפילים, דויד סטוליאר, שרד. היה זה סיומו המר של ניסיון להציל יהודים מתוך אירופה הבוערת ומידי הגרמנים, שהיו בעיצומו של רצח והשמדת היהודים - "הפתרון הסופי".

צילום ספינה המזוהה כסטרומה ב1942 (וויקיפדיה)

סטרומההיה שמה של ספינת נהר רומנית שנבנתה במקור ב 1867 כספינת טיולים והוסבה לספינה נושאת בקר במאה ה 20. זו הייתה ספינה רעועה שמצבה הטכני היה לא טוב, ואף הפך גרוע יותר לאחר שהותקן בה מנוע דיזל מפוקפק. התנועה הרביזיוניסטית ברומניה רכשה את הספינה וארגנה קבוצה לעלייה (למרות שכנראה לא דאגה לסרטיפיקטים עבור העולים). הקבוצה הראשונית מנתה כ 300 עולים, אך התגברות הפגיעה היהודים ברומניה הגדילה את מספרם (על כל הפרשיה ראו כאן– דוח המחלקה המדינית של הסוכנות שנמסר לרב הראשי הספרדי הרב בן ציון עוזיאל).

הספינה יצאה מנמל קונסטנצה ברומניה ב 11 בדצמבר 1942 בסיועה של גוררת – המנוע היה פגום והספינה לא יכלה לעזוב את הנמל בכוח מנועה בלבד. לאחר מסע בן שלושה ימים בים (למרות שזמן השייט הרגיל בין קונסטנצה לאיסטנבול כחצי יום בלבד) הגיעה הספינה לאיסטנבול. השלטונות הטורקיים סירבו להניח לנוסעי הספינה לרדת ממנה, על אף שהמצב בספינה היה גרוע מאוד והיה מחסור במזון ובשתייה. יהודי איסטנבול העבירו לספינה מזון וסיוע נוסף, אך סיוע זה אזל במהרה והנוסעים סבלו קשות מקור, זוהמה ורעב. בכל אותה העת התנהל מו"מ קדחתני בין הג'וינט והסוכנות היהודית לבין ממשלות טורקיה ובריטניה להתיר לנוסעים להיכנס לארץ ישראל או לפחות לרדת לחוף למחנה פליטים שיוכן עבורם. הטורקים סירבו להתיר לנוסעים לרדת והבריטים לא היו מוכנים אפילו לקזז את מספר העולים מהספינה ממספר העולים המותר לפי חוקי ה"ספר הלבן"של 1939. מו"מ מסוג אחר התנהל בין בריטניה לטורקיה ובו בריטניה לחצה להשיב את הספינה חזרה לרומניה במטרה לחסום ניסיונות עלייה מהבלקן. הנציב העליון של בריטניה בארץ ישראל, הרולד מק-מייקלהיה נמרץ במיוחד בכוונה זו וסירב להתפשר למרות הצעות הסוכנות היהודית.

לבסוף, ב 23 בפברואר 1942, לאחר כ 10 חודשים בנמל איסטנבול, גררו הטורקים את הסטרומה מחוץ לנמל איסטנבול ואל הים השחור. כמה שעות אחר כך, צוללת סובייטית (שזוהתה אח"כ כצוללת ShCh-213שטובעה לאחר חצי שנה) ירתה טורפדו על הספינה והטביעה אותה. כאמור כל הנוסעים על סיפון הספינה וכן אנשי הצוות טבעו, למעט ניצול אחד שנאסף ע"י ספינת דייגים טורקית בבוקר.

מפה של אזור מיצרי הבוספרוס. המספר 2 מציין את מקום הטבעתה של הסטרומה (וויקיפדיה)

הטבעת הסטרומה גרמה לסערת רגשות עצומה בארץ ישראל. במכתב למזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל, ג'ון מקפירסון, האשים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק (שרת) את הממשלה באפליה כלפי היהודים בכנסה לארץ וכי היא מאפשרת לפליטים שאינם יהודים להיכנס ללא בעיה וכי על ממשלת ארץ ישראל וממשלת בריטניה להתיר כניסתם של יהודים לארץ ישראל ללא הגבלה, שכן הם נמלטים מרצח והשמדה (הנה תרגום של המכתב מאנגלית, שפורסם בספר ההנצחה למשה שרת – תעודות מפרקי חייו, שהוצא לאור ע"י ארכיון המדינה) . ארגון האצ"ל הוציא כרוז מיוחד המציג את הנציב העליון מק-מייכל במבוקש על רצח היהודים בספינה סטרומה. ההסתדרות פרסמה כרוזובו פנייה לציבור העובדים שלא לחגוג את חג הפורים (שחל שבוע לאחר האסון) כהזדהות עם הקרבנות.

מודעת "מבוקש על רצח"לנציב העליון מקמייקל (וויקיפדיה)

במשפט אייכמן ב 1961, התברר חלק אחר של הסיפור – כיצד יצאו היהודים מרומניה. מתברר על פי מסמך שהוכן בחקירה המשטרתית לקראת משפט אייכמן, כי הגרמנים התלוננו כי הותר ל 700 יהודים לעזוב את רומניה לכיוון טורקיה וארץ ישראל. התלונה הוגשה לסגן הנשיא ושר החוץ מיחאי אנטונסקו וזה הטיל את האשמה על ראש המשטרה החשאית הרומנית (הסיגורנטה) שהתיר ליהודים לצאת. מפקד המשטרה החשאית הודח מתפקידו בעקבות הפרשה. בדוח נאמר כי התורכים מסרבים להכניסם לארצם וכי הם יושבו לרומניה. (העתק הדוח בגרמנית, תרגום המסמךע"י לשכה 06 של משטרת ישראל)

סטרומה הייתה פרק נוסף ונורא בניסיונות הבריחה של היהודים מאירופה, נדבך נוסף לחוסר האונים ולמלכוד בו היו שרויים בזמן השואה – אינם מצליחים להימלט מרוצחיהם ואינם מוגנים ע"י אויבי הגרמנים, שלהלכה היו צריכים לסייע להם ובמקום זאת היו מעוניינים לשלח אותם חזרה למוות בטוח.

39 שנים לפיגוע במלון "סבוי", ליל 6-5 במרס 1975: בין תיעוד ממלכתי לנקודת מבט אישית

March 4, 2014, 6:52 pm

≫ Next: 176 שנים להולדת יואל משה סלומון, מראשוני היישוב החדש בארץ ישראל, וממקימי השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים

≪ Previous: הטבעתה של ספינת המעפילים "סטרומה"– פברואר 1942

$

0

0

כוחות ביטחון ומשטרה מקיפים את מלון "סבוי", 6 במרס 1975. כל התמונות בפוסט זה צולמו בתאריך זה על ידי יעקב סער מלשכת העיתונות הממשלתית

 

סמוך ל-11 בלילה ב-5 במרס 1975 נחתה סירת מחבלים בחוף דרום תל אביב ברציף הרברט סמואל. מהסירה ירדו שמונה מחבלים מארגון פת"ח. תחילה ניסו לשווא לפרוץ לקולנוע "סינמה 1". בעקבות זאת פנו המחבלים לרחוב גאולה ושם השתלטו על מלון "סבוי"ולקחו את אורחיו כבני ערובה. חייל צה"ל שהיה בחופשה ניסה למנוע זאת– אך המחבלים הרגו אותו. לתנועת המחבלים ראו שרטוטשל משטרת ישראל מתיק אלקטרוני 60.49 בארכיון המדינה.

כוחות צה"ל סגרו את השטח והחלו לנהל מו"מ עם המחבלים באמצעותה של אחת מאורחות המלון, כוכבה לוי. עם שחר, בשעה 5:20 פרצו לוחמי סיירת מטכ"ל למלון מכיוונים שונים. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה, שניים מחיילי צה"ל, אחד מהם אל"מ עוזי יאירי, לשעבר מפקד הסיירת שהתנדב להשתתף בפעולה. בפריצת לוחמי צה"ל נהרגו שישה מחבלים. שני מחבלים הצליחו להסתתר. מאוחר יותר פתח אחד מהם באש ונהרג. המחבל השמיני ניסה להימלט ונתפס חי. הוא נאסר ושוחרר ב"עסקת ג'יבריל".

חיילי צה"ל תופסים מחסה ברחוב גאולה לאחר שמחבל שהסתתר במלון פתח באש

קודם לתחילת האירוע השתתף שר הביטחון שמעון פרס בישיבה עם קצינים בכירים בתל אביב. לפתע חדר כדור קלצ'ניקוב לחדר בו ישבו וננעץ בקיר. היה זה כדור תועה שנורה על ידי המחבלים.

שר הביטחון שמעון פרס (שני משמאל) מגיע לזירה

ב-6 במרס אחר הצהריים כונסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ופרס וראש אג"ם האלוף הרצל שפיר מסרו לה דיווח על האירוע (תיק א-7102/6 בארכיון המדינה). האלוף שפיר העריך שהמחבלים נסעו בספינת אם בים ובמרחק 40-30 מייל ימיים (כ-70-50 ק"מ) ממערב לתל אביב הורידו סירה אחת או שתיים וכך הגיעו המחבלים לחוף. הוא סיפר ש-44 חיילים המחולקים לארבעה כוחות השתתפו בפריצה למלון. בין מפקדי הכוחות היו עמירם לוין, נחמיה תמרי ועומר בר-לב.

הסירה בה הגיעו המחבלים מספינת האם

ספינת האם

אף לכותב שורות אלה היה חלק אישי באירוע – ולו גם מצומצם וצנוע. באותם ימים שירתי בצנחנים בפלוגה שגויסה בנובמבר 1974. סיימנו טירונות בת שלושה חודשים ונשלחנו לקורס צניחה בבית הספר לצניחה. עדיין לא הגענו לשלב "האימון המתקדם"ולא נחשבנו לצנחנים במלוא מובן המילה. סמוך לחצות הלילה הודיעו לנו מפקדינו על "הקפצה". התלבשנו ולקחנו נשק וציוד אישי. העלו אותנו על משאיות ונסענו – בלי לקבל הסבר. המשאית בה נסעתי הייתה סגורה מכל צדיה למעט הצד האחורי ולא ידענו לאן אנו נוסעים. הערכתי שבשלב מסוים המשאית תעצור ואנו נרד ממנה ונחזור במסע, אולי במסע אלונקות, לבסיס. אולם הנסיעה התארכה יותר מהצפוי. לפתע שמנו לב שאנו רואים מבעד לפתח האחורי את בתי דרום תל אביב.

חיילי צה"ל מסיירים ברחוב גאולה סמוך למלון "סבוי"

רק אז נעצרה המשאית. ירדנו ממנה וקיבלנו הוראה לסגור את השטח בפני אזרחים. כמדומני שהייתי בצומת הרחובות גאולה-הירקון ואולי גאולה-הכובשים. שמתי לב שלאט-לאט פורשים החיילים שעמי מהמשימה "המשטרתית"והולכים לצפות במתחולל במלון. אף אני הלכתי לצפות במלון. לפתע, בעומדי מאחורי גדר, שמעתי פיצוצים וראיתי דמויות שחורות יורדות במהירות הבזק מגג המלון ופורצות לחלונות – אלה היו לוחמי סיירת מטכ"ל. את המשך הקרב לא ראיתי כי אז קפץ עליי אחד המ"כים וכופף אותי – שמא אפגע מהאש.

שמענו עוד ועוד חילופי אש ופיצוצים – ודי. עתה כבר הרמתי את ראשי וראיתי אלונקאים רצים ומובילים פצועים. אחר כך ראיתי עוד אלונקאים סוחבים אלונקות – אך אלה לא מיהרו והבנתי שהם מובילים גוויות.

בשלב זה חזרנו למשימה "המשטרתית"מול תושבי תל אביב ולאחר מכן עלינו על המשאית ושבנו לבסיס. לאחר 39 שנים אני מחבר את זווית הראייה האישית והצרה שלי, זווית שדהתה במשך השנים, עם המסמכים המובאים בפרסום זה אשר מציגים את האירוע מזווית רחבה יותר של ראשי מערכת הביטחון דאז.

מלון "סבוי"בתום הקרב

176 שנים להולדת יואל משה סלומון, מראשוני היישוב החדש בארץ ישראל, וממקימי השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים

March 6, 2014, 6:00 am

≫ Next: "כולנו יהודים...גם השווארצער וגם הווזווז"– 41 שנה לתחילת צילומי הסרט "קזבלן"

≪ Previous: 39 שנים לפיגוע במלון "סבוי", ליל 6-5 במרס 1975: בין תיעוד ממלכתי לנקודת מבט אישית

$

0

0

יואל משה סלומון נולד בירושלים 8/3/1838 למשפחה מיוחסת מוותיקי היישוב בירושלים. סבו, אברהם שלמה זלמן צורף, הגיע לירושלים בשנת 1812 והיה מן היהודים האשכנזים הראשונים שחידשו את היישוב האשכנזיבעיר (היישוב האשכנזי שהיה קיים כמאה שנים קודם, אותו הקים ר'יהודה החסיד - אולם האשכנזים הראשונים לוו כסף רב ממוסלמים ולא החזירו להם ולכן נאסר על אשכנזים להתיישב בירושלים עד 1812). חינוכו של יואל משה סלומון בירושלים היה תורני ובבגרותו יצא ללימודי ישיבה בליטא. בנוסף, למד גם את מלאכת הדפוס בקליניגרד שברוסיה. בשלב מסוים הוצע לו לשמש כרב באחת בישיבות, אולם הוא סירב כיוון שביקש לחזור אל ארץ ישראל.

                                            תצלום יואל משה סלומון (מתוך ויקיפדיה, תמר הירדני)

עם שובו לארץ בשנת 1863 הקים בית דפוס עברי בירושלים. באותה שנה ייסד (וערך) סלומון עם יחיאל ברי"ל ומיכל הכהן את כתב העת "הלבנון", שהיה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל. בעיתון זה, שהופץ גם מחוץ לישראל, נכתב בעברית ולעיתים בכתב רש"י. מספר שנים מאוחר יותר העיתון יצא לאור מאירופה. להלן תצלום דף ראשון של עיתון "הלבנון", מחודש יולי 1880 (מתוך ארכיון המדינה, תיק פ/2216-39).

יואל משה סלומון מחה נגד קבלת כספי החלוקה, יצא נחרצות נגד תלות זו ועודד התיישבות חקלאית בארץ ישראל. את דעתו הפיץ בעיתונו "יהודה וירושלים"על אף החרמות מצד רבנים וראשי כוללים. הרעיון לצאת לעבודה חקלאית ולצאת מכותלי הישיבה לשם כך, היה מהפכני. כיליד ירושלים ותושב העירהאמין  שעל יהודי ירושלים, אנשי היישוב הישן, לצאת ראשונים מחומות העיר העתיקה, מן המגורים הצפופים, תנאי המחיה הקשים תברואתית בעיר, תנאי הכלכלה הקשים, ליישב שטחים חדשים - ולהיות הראשונים להתיישבות החקלאית בארץ ישראל, כזו שתהווה בסיס כלכלי.

אמר ועשה. בשנת 1868 ייסד סלומון עם ששה מחבריו את שכונת "נחלת שבעה"ואף הקים שם את ביתו. להלן התכתבות בנוגע לחלקות ובנייה בנחלת שבעה בכתב רש"י (תיק פ-941/22, ארכיון המדינה):

ב- 1874 נמנה יואל משה סלומון עם מייסדי שכונת "מאה שערים"בירושלים, ומעתה ואילך הפנה את מאמציו להקמת מושבות חקלאיות: בשנת 1878 (תרל"ח) היה אחד ממייסדי פתח תקווה, "אם המושבות". על מנת לסקור את הנחלה המיועדת יצא יואל משה סלומון מיפו עם חבריו דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, זרח ברנט, מלווים בנציגו של סוחר הקרקעות. הארבעה התרשמו מן הנחלה, אולם בשולי השטח פגשו אנשים חולים (צהובים) ובאין ציפורים מצייצות הבינו שישנה בעיה תברואתית. השלושה מלבד יואל משה סלומון חזרו ליפו, האחרון נותר ללון במקום ובעזרת רופא חקר את הסיבה למחלות. המסקנה: זיהום מי הירקון מנבלות המושלכות אליו. על אף הסכנות, רכשו הארבעה את הקרקעות שעליהן הוקמה המושבה פתח תקווה. יואל משה סלומון היה גם בין מייסדי "יהוד" וכן שימש כחבר ב"וועד הכללי כנסת ישראל". בתצלום להלן: תעודת בעלות על קרקעות בחתימת יואל משה סלומון, שכותרתה "בעזרת ה'" (תיק פ-1947/10, ארכיון המדינה).

בערוב ימיו שב יואל משה סלומון לירושלים, ונפטר בעיר בה נולד בשנת 1912 כשהוא בן 73 במותו. דמותו השאירה חותם בעולם הציוני, כאיש היישוב הישן שעודד ויזם עם אחרים את היציאה מן החומות, הקמת מושבות חקלאיות, וייסד את העיתון הראשון שיצא בארץ ישראל. דמותו מונצחת בציורי קיר, תבליטים ופסלים בעיר פתח תקווה. בשנת 1970 כתב יורם טהרלב את שירו הידוע "הבלדה על יואל משה סלומון" (הלחין: שלום חנוך) שהתבסס על הסיור לקראת הקמת המושבה פתח תקווה.

"כולנו יהודים...גם השווארצער וגם הווזווז"– 41 שנה לתחילת צילומי הסרט "קזבלן"

March 11, 2014, 12:57 am

≫ Next: "לו היו מכירים אותי בישראל, לא היו מציעים לי את המשרה החשובה הזאת" - אלברט איינשטיין משיב להזמנה לכהן כנשיא המדינה הצעירה

≪ Previous: 176 שנים להולדת יואל משה סלומון, מראשוני היישוב החדש בארץ ישראל, וממקימי השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים

$

0

0

הסרט קזבלן, מתוך עיתון על המשמר 13.7.73

המחזה "קזבלן"נכתב בשנת 1954 ע"י יגאל מוסינזון, לבקשת ארגון תל"ם (תרבות למעברות), במטרה לפנות לציבור העולים החדשים. במהלך אותה שנה הועלה המחזה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יוסי ידין. בשנת 1966 הפך המחזה למחזמר בהפקתו של גיורא גודיק ובכיכובו של יהורם גאון בתפקיד קזבלן. שירי המחזמר נכתבו על ידי חיים חפר ועמוס אטינגר והולחנו ע"י דובי זלצר. חלק משירי המחזמר הפכו ללהיטים מפורסמים בביצועו של גאון (כל הכבוד, יש מקום).
בשנת 1973 עובד המחזמר לסרט קולנועבבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של יהורם גאון בתפקיד קזבלן. הסרט "קזבלן"היה אחת מהפקות הקולנוע הגדולות של התקופה ונטלו בו חלק 130 שחקנים ורקדנים, אלף ניצבים ועשרות אנשי צוות. בין השחקנים בסרט ניתן למנות את יוסי גרבר, אפרת לביא, מישה אשרוב ואריה אליאס. הסרט זכה להצלחה גדולה ונחשב לסרט השני (אחרי הסרט הראשון של אסקימו לימון) הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

הסרט מספר על שיכון רעוע ביפו, המיועד להריסה על-ידי העירייה. בשיכון מתגוררים עולים חדשים וותיקים מאירופה ומארצות המזרח, המוצאים פרנסתם בדוחק בעיקר מעסקי רוכלות ומסחר בשוק. גיבור הסרט הוא יוסף סימן-טוב המכונה "קזבלן" (קזה) שעלה לישראל ממרוקו כילד וגיבש סביבו חבורת בריונים המציקה לתושבי יפו ולתושבי השיכון. בעברו היה קזבלן לוחם מצטיין במלחמת השחרור, אך לאחר המלחמה חש מקופח וזנוח ע"י חבריו מן הצבא. קזבלן מתאהב ברחל, בתו של ראש השיכון, מר פלדמן הפולני, ומתחרה על לבה עם יאנוש הסנדלר ההונגרי, שכנו לשיכון . יאנוש מפליל את קזבלן בגניבת כספי המגבית של דיירי השיכון (קרן לשעת צרה) שנשמרו בביתו של מר פלדמן. בתא המעצר נחקר קזבלן בדבר הגניבה על ידי ג'וש, בכיר במשטרה בהווה, ומפקדו וידידו בצבא לשעבר.המפגש הטעון בין השנייםמהווה את רגע השיא של הסרט. ג'וש מצליח "לנער"את קזבלן והתסכול והמרירות שאגר קזבלן במשך השנים יוצאים החוצה. ג'וש שמכיר את אופיו של קזבלן, אשר הציל אותו בקרב, יודע כי לא יתכן שהוא זה שגנב את כספי העניים ומשחררו. קזבלן מביא למעצרו של יאנוש ומחזיר את הכסף לדיירים.
סוף טוב - הכל טוב, דיירי השיכון מצליחים להתחמק מצווי הפינוי של העיריה, קזבלן הופך לגיבור מקומי וזוכה באהבתה של רחל.

המחזמר, עליו מבוסס כאמור הסרט, כתוב בשפה עסיסיתומתובל בהומור:

 "...קמים בבוקר כבר הפרצוף חמוץ כמו פרדס של לימונים? תביאי נראה את הפרצוף שלך? אה, מעונן חלקית עד נאה...רוגש עד גבה גלי..."

"עוד לא אמרת לי בוקר טוב...אם תרימי את האף כל כך גבוה, עוד יכנס לתוכו הגשם..." (קזה לרחל)

הסרט עוסק בנושאים שהעסיקו אז את החברה הישראלית: המתח העדתי - יחסים בין אשכנזים ומזרחים, נישואים בין עדתיים, והפערים החברתיים. להלן מבחר ציטוטים בנושא זה מן המחזמר עליו מבוסס הסרט:

עדתיות: "למה התכוונת כשאמרת טיפוס? מרוקני?" (קזה לפלדמן)

"חושבת את עצמה אם באה מפולניה אז חאלס!..." (שמעון לגב'שפיגל)

"תעזוב אותה במנוחה! היא לא בשבילך...אני לא רוצה ששם המשפחה שלה יהיה סימן טוב!" (פלדמן לקזה)

"בארץ שלי, ברומניה, הייתי יהודי, באתי הנה, חשבתי להיות פשוט בן-אדם, אז פה אני רומני...לקחתי אשה כורדית, את שרינה...אז ככה כמו שאני מסתדר איתה, אני חושב שכולנו יכולים להסתדר ביננו" (ניקו באסיפת הדיירים).

"אזיאט! מרוקו סכין! נרתיק לסכין לעשות לו?-אני מכניס לו הסכין לא בנרתיק, רק בבטן! חוליגן! הוא חושב שאני רק מתקן נעליים! הוא לא יודע אני מישהו בהונגריה..." (יאנוש על קזה)

קיפוח חברתי: "אני אין לי כבוד אני? איזה בן-אדם. לא טוב בשביל הבת שלו. אבל שנתתי את הדם שלי בשביל שיהיה לו בית לגדל את הבת שלו, בשביל זה הייתי טוב?" (קזה לפלדמן)

"בצפון ת"א לא היו באים ככה להרוס בתים" (מריומה)

המפגש בין מזרח למערב בסרט בא לידי ביטוי גם מבחינה לשונית. ישנו שימוש בביטויים משפות שונות: יידיש, גרמנית, רוסית, ארמית, ערבית וספרדית:
ווילדע חיות, מעשיגינעס, שמאטעס, אזיאט, חוליגאן, בר-מינן, פושטקים, פרחח, יא-עיני, יא רוחי, קאלאבוש, קפריזה.
כמו כן מוזכרים גם מאכלים של עדות שונות כמו גולאש (הכינוי שהדביק קזה ליאנוש ההונגרי), פלאפל, גפילטע פיש.

המחזה מתייחס גם לחשיבות ולעוצמה שיש באחדות למרות המוצא השונה (קיבוץ גלויות), כאשר בסוף המחזה נלחמים ביחד על הבית כל הדיירים, מכל הגלויות:
"... נילחם! כל האלמנטים ביחד! אתה אף פעם לא נלחמת בשביל הבית שלך, נכון? היו צרות, לקחת המקל והתרמיל ויאללה, נכון?!אז עכשיו יש לך הזדמנות, להלחם יחד עם הכורדי, הגאליציאנער והמארוקאני! כל האלמנטים ביחד!" (קזה לפלדמן). רעיון זה בא לידי ביטוי גם באחד משירי הנושא של הסרט "כולנו יהודים":
..."לכולנו אותו האבא, מרומניה, אלג'יר וכפר סבא. ואם יש צרות ויש יסורים, אז כולנו שפה אחת מדברים.. וכל ישראל-חברים."

בשנת 2012 העלה הקאמרי הפקה חדשה של "קזבלן" בבימויו של צדי צרפתי ובכיכובו של עמוס תמם. נראה כי על רקע המחאה החברתית של שנת 2011 העיסוק בנושאים כמו פערים חברתיים, עוני ומצוקת דיור  עלה שוב לסדר היום.

המחזה והמחזמר "קזבלן"מצויים בארכיון המדינה בתיקי המועצה לביקורת סרטים ומחזות(חטיבה 96).
חטיבה ארכיונית זו מכילה תיקים מן השנים 2002-1948 וכוללת התכתבות בנוגע לבדיקת צנזורה של סרטים ומחזות שונים, בקשות להבאת אמנים מחו"ל, פרוטוקולים ומסקנות המועצה, חומר רקע על הסרט ועל החברות המפיקות והמפיצות, וכן קטעי עיתונות המתייחסים לסרטים או למחזות (וראו לדוגמא את ביקורתו של יצחק בן-נרעל הסרט קזבלן בעיתון "הארץ"). החטיבה מכילה גם תיקים של סרטים שנפסלו להקרנה, דבר המשקף את את אמות המידה המוסריות של התקופה מתוקף היותם של חברי המועצה נציגי ציבור.

מקורות:
1.תיקי ארכיון המדינה, חטיבה 96,  ג-5236/34 (המחזמר), גל-3877/42 (הסרט), ג-3585/25 (המחזה).
2. ויקיפדיה, ערך "קזבלן".

"לו היו מכירים אותי בישראל, לא היו מציעים לי את המשרה החשובה הזאת" - אלברט איינשטיין משיב להזמנה לכהן כנשיא המדינה הצעירה

March 12, 2014, 12:57 am

≫ Next: הקשר בין הקולה שאתם צורכים, התרופות שאתם נוטלים, וערך ויקפדיה נדיר שכמעט ולא תורגם, למדען אחד ששימש כנשיא מדינת ישראל - 30 שנה לפרס יפן במחווה לזוכה הראשון

≪ Previous: "כולנו יהודים...גם השווארצער וגם הווזווז"– 41 שנה לתחילת צילומי הסרט "קזבלן"

$

0

0

"כל המדע שלנו, כשהוא נמדד אל מול המציאות, הוא פרימטיבי וילדותי, ואף על פי כן, זהו הדבר הכי יקר שיש לנו" / פרופסור אלברט איינשטיין

בנובמבר 1952 הלך לעולמו הנשיא הראשון - חיים וייצמן. מיד לאחר מכן החלה היערכות לאומית מיוחדת. במסגרת זו פרסמה שגרירות ישראל בוושינגטון מנשר רשמי המכיל קובץ הנחיותלתקופת האבל (סימוכין: חצ-2/ 354). אזרחי ישראל כמו גם יהודי התפוצות נרתמו לשלוח הצעות מגוונות אודות אישים חשובים הראויים לדעתם לרשת את משרת הכבוד. עם מותו של וייצמן נקרא משרד החוץ לסייע במציאת מועמד לתפקיד הרם, באמצעות פניית שגריר ישראל בארה"ב - אבא אבן, לפרופסור איינשטיין בשאלה האם יהיה מוכן לקבל את ההצעה לכהן כנשיא המדינה (סימוכין: ג-13/ 5383).

במכתבו אל הפרופסור ציין אבן, כי הוא פונה בשליחות רה"מ בן גוריון, וכי פנייה זו מייצגת את הרגשות הכנים גם בקרב העם היהודי. הוא הדגיש כי קבלת המשרה תחייב מעבר לישראל וקבלת אזרחות ישראלית, אך ציין כי "עקב ההבנה לגודל ויוקרת עבודתך יוצע לך כל הנחוץ וכן חופש פעולה על מנת להבטיח את המשך העשייה המדעית. ישראל היא אמנם מדינה קטנה בממדיה הפיזיים, אך נועדה לגדולות בכל הנוגע למסורת הרוח והאינטלקט כפי שבאה לידי ביטוי בעבר ובהווה".

דוד בן גוריון בפגישה עם איינשטיין - 1948 / לע"מ

עם הגעת הפנייה הרשמית מיהר איינשטיין להשיב בחתימת ידו בשני העתקים בגרמנית ובאנגלית: "הנני נרגש מההצעה, וחש מבוכה וצער על שאיני יכול לקבלה. כל ימיי עסקתי בעולם העצמים ואין באופיי או בניסיון חיי את הדרוש כדי למלא פונקציות רשמיות. נדמה כי איני יכול למשימה הרמה למרות שגילי המתקדם אינו מגביל אותי במידה רחבה מדי. צר לי במיוחד נוכח יחסי לעם היהודי שהפך לקשר האנושי החזק ביותר שחוויתי מאז עמדתי על מקומנו הלא יציב בין האומות".

בסיכום דבריו, הוסיף מילות תנחומים על מות הנשיא וייצמן שעמל רבות במנהיגות למען עצמאות, וייחל למציאת אדם מתאים לאחריות הגדולה שמציב התפקיד.

את העתקי המכתבים מסר איינשטיין אישית לציר ישראל בוושינגטון - דוד גויטין, שנפגש עמו לשיחה קצרה. גויטין תיעד את המפגש המיוחד באמצעות דו"ח שהעביר לשר החוץ משה שרת. בדבריו, הוא מתאר את מהלך השיחה בה ציין הפרופסור: "אני בלב תמים מרגיש התרגשות גדולה שממשלת ישראל ועם ישראל רוצה למנות אותי לנשיא, אבל במשך כל חיי לא עשיתי דבר - לא כלום, עבור העם היהודי ולכן לא מגיע לי כל הכבוד הזה". בפגישה המעניינת נסובו נושאי שיחה נוספים, כגון: יחסי ארצות הברית ורוסיה, יחסו לדת היהודית ואף לחינוך בארה"ב. בהקשר זה ציין איינשטיין: "לו היה לי בן הייתי רוצה שיקבל את חינוכו בישראל ולא בארה"ב. שם ניתן לפרט להביע את דעתו הוא, ולולא חינוך כזה ועצמאות כזאת לא הייתה כדאית כל עבודת היהודים בישראל" (סימוכין: חצ-17/ 353).

שלוש שנים לאחר סירובו של איינשטיין לכהן כנשיא המדינה, הוא מקבל הזדמנות נוספת לייצג את ישראל לקראת חגיגות יום העצמאות השביעי, במה שהופך להיות נאומו האחרון.

בכינוס בירושלים לציון יום הולדתו המאה של איינשטיין, אמר ישעיהו ברלין על משמעות תמיכתו בתנועה הציונית ובמדינת ישראל: "העובדה שאיינשטיין, אשר לא התיר חריגה מהוגנות אנושית, האמין בתנועה הזאת ובמדינה הזאת ועמד לצדן ללא תנאי עד יומו האחרון, עובדה זו היא אולי בין העדויות המוסריות הנעלות ביותר שמדינה כלשהי במאה הזאת יכולות להתגאות בה. יש לדברים אלה משמעות, אפילו משמעות רבה." 

הכנסת קבעה את יום ה-14 במרץ - יום לידתו של הפרופסור, כיום המדע הלאומי. משרד המדע והטכנולוגיה העלה בשנה החולפת יוזמה חדשה - "מדע בעם", שמטרתה הרצאות מדע פופולריות לקהל הרחב. השנה תערך פעילות נרחבת בסמיכות לתאריך זה, אז יציין משרד המדע הטכנולוגיה והחלל את אירועי יום המדע הישראלי.

בביקורו הראשון בארה"ב - 1921 / ויקיפדיה

אלברט איינשטיין ואשתו, כחלק ממשלחת ציונית לארצות הברית - 1921. שני משמאל, חיים וייצמן.