מקצוע הדיפלומטיה הוא מן המקצועות העלומים ביותר עבור הציבור הרחב. הוא מתבצע ברובו הרחק מגבולות המדינה והעיסוק בו שמור לקבוצה מצומצמת שעברה לשם כך הכשרה ממושכת. אולם במה עוסקים אותם אנשי שירות החוץ של ישראל ביום יום? ב-29 בנובמבר 2015 נפתחה במשרד החוץ בירושלים התערוכה "הנסתר והגלוי – דיפלומטיה מעצבת מציאות". (על התערוכה ראו בלוג שהעלנו לאחרונה). עיקר המסמכים שמוצגים בתערוכה הגיעו מאוספי ארכיון המדינה והם מציגים את המגוון העצום של תפקידי הדיפלומטיה והדיפלומטים – לעיתים עיסוק בעניינים שברומו של עולם כגון הסכמי הפסקת אש או משאים ומתנים לשלום, ולעיתים מתברר שבכירי משרד החוץ עוסקים ברצינות רבה בפרטים הקטנים של ביקורי אישים בישראל, שנראים על פניהם כרחוקים מאוד מן הזוהר שמקושר בדרך כלל למקצוע הדיפלומטיה. ואמנם בעת שנערכים ביקורים של אישים בכירים בארצות זרות ההקפדה על הפרטים הקטנים של 'גינוני הטכס'– מי יעמוד היכן, מה סדר הדוברים, כיצד מתלבשים המשתתפים באירועים השונים ועוד – חשובים לפעמים לא פחות מתוכן הדברים הנאמרים.
דוגמה נאמנה לכך הם חילופי מברקים מדצמבר 1963 בין צמרת משרד החוץ בירושלים לבין שגרירות ישראל ברומא בעניין ביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס ה-6 בישראל. בראשית דצמבר הודיע האפיפיור שיש בכוונתו לערוך ביקור במקומות הקדושים לנצרות במזרח התיכון ובכלל זה בישראל. בישראל החלו בהכנות קדחתניות שכן ההקפדה על כללי הטכס חשובה שבעתיים כשמדובר בביקור של אישיות רמת מעלה כמו האפיפיור, וזאת משני טעמים: א. כל טקס הקשור באיש דת רם מעלה חייב להיות מוקפד מההיבט הטכסי-פורמלי; ב. לישראל לא היו באותה השעה יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן ושררו ביניהן מתחים רבים, ולפיכך טעות טקסית במצב כזה היא יותר חמורה מאשר בין מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים. בנוסף לישראל לא היה כל ניסיון בביקור קודם של אפיפיור וגם זה הוסיף לרגישות הרבה.
במאי 2014 פרסמנו בלוג שעסק ברקע לביקור, במשמעויות המדיניות שלו ובתגובות לו בישראל (ראו "לא במגידו"– 50 שנה לביקור הראשון של אפיפיור בישראל)
בארכיון המדינה שמורים תיקים ובהם חילופי מברקים בין משרד החוץ לשגרירות ברומא בעניינים האלו. למשל עניין שהעסיק אותם היה גובה הכיסאות של המשתתפים בטכס קבלת הפנים במגידו; סמנכ"ל משרד החוץ, אריה לבבי, ביקש שכסאו של האפיפיור לא יעלה על גובה כסאו של נשיא המדינה, שכן "אם לא יהיה בכך משום פגיעה בכבוד הנשיא"(ראו: לבבי אל פישר, 20.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ). אולם בירור של השגריר פישר עם אנשי הוותיקן העלה שהכרחי שכסאו של האפיפיור יהיה גבוה מאלו של פמלייתו. אז מה באשר לגובה כסאותיהם של הנשיא, ראש הממשלה והשרים? - הצעתו של השגריר הייתה שהם יקבלו את פני האפיפיור בעמידה ובכך יעקפו את השאלה כבדת המשקל הזו.... בסופו של דבר התנהל טכס קבלת הפנים בעמידה של כל משתתפיו ובכך נפתרה בעיית גובה הכיסאות. עוד הוסיף פישר ש"חשוב מאוד שהדתיים בין חברי הממשלה לא יחבשו כובע כי אם כיפה", כנראה כדי שגובה כיסוי ראשיהם לא יעלה על זה של האפיפיור חובש הכיפה (ראו:פישר אל לבבי, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14 ). לבד מעניין כיסוי הראש העסיקה אותם שאלת לבושם של מקבלי הפנים. לבבי הודיע לפישר שמאחר ולמרבית מקבלי הפנים "אין תלבושת שחרות", ומכיוון שאם יפתחו במבצע תפירה מיוחד ויקר תתעורר תגובה ציבורית ביקורתית, הוחלט: "כי ילבשו חליפות כהות" (ראו: לבבי אל פישר, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14).
 |
| נשיא המדינה זלמן שזר לוחץ את ידו של האפיפיור פאולוס השישי בטכס קבלת הפנים במגידו, 5.1.1964. מימינו של שזר ראש בממשלה לוי אשכול ויו"ר הכנסת קדיש לוז. צילם: פריץ כהן, לע"מ |
בעיה שחזרה ונשנתה במהלך ההכנות לביקור הייתה סוגית מעמדה של ירושלים. כזכור סרב הוותיקן לרצונה של ישראל שהנשיא יקבל את פני האפיפיור במעבר מנדלבאום בין שני חלקי העיר, משום שראה בכך מעין הכרה בירושלים כבירת ישראל. לאחר מגעים אינטנסיביים של פישר עם הוותיקן הוסכם שטכס קבלת הפנים יערך במעבר הגבול בין ירדן לישראל ליד מגידו, והנשיא ייפרד מן האפיפיור בירושלים לפני חזרתו לחלקה המזרחי שבשליטת ירדן. אולם ישראל רצתה יותר מכך ובקשה שרכבו של האפיפיור יעצור בכניסה לירושלים בדרכו חזרה ושם יקבל ראש העיר ירושלים את פניו. הסמנכ"ל ציין ש"העיכוב הוא 2-3 דקות בלבד". (ראו לבבי אל פישר 22.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14). בקושי רב הצליח פישר לקבל את הסכמת צמרת הוותיקן לבקשת ישראל (ראו: פישר אל לבבי, 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13) ועדת שרים מיוחדת אף החליטה שהנשיא לא יגיש לאפיפיור לחם ומלח במגידו, אלא ראש העיר ירושלים יעשה זאת בשערי העיר (ראו לבבי אל פישר 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13).
בסופו של דבר היה הביקור מוצלח וכל הפרטים – קטנים כגדולים – נשמרו בקפדנות רבה. כל זה הושג בזכות עבודה מאומצת וירידה לפרטי פרטים של צוות שגרירות ישראל ברומא. במכתב תודה לפישר ציינה שרת החוץ גולדה מאיר את הצלחת הביקור ואת חלקו של פישר בכך (ראו: גולדה מאיר אל פישר, 6.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13).