שביתה פוליטית-"מכוונת נגד הריבון [הממשלה] לא במעמדו כמעביד, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת שאינה מקובלת על ציבור העובדים, הסובר כי מדיניות כזו תצר צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד עם קביעת זכויותיהם כעובדים. [מ'שקד, "תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית", ז שנתון משפט העבודה (1999) 185, עמ' 187]
'...זכות השביתה של ציבור הפועלים הוא מכשיר גדול לעתידו של הפועל ולמקומה של תנועת הפועלים,אבל לא כל שביתה היא קדושה...'
[דברי פנחס לבון, בדיון בכנסת, דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, 10 בדצמבר 1951].
ב-15 בספטמבר שנה זו, הלך לעולמו נמרוד אשל, האיש שהנהיג את שביתת הימאים ב-1951.
שביתת הימאיםשפרצה בנובמבר 1951 הסעירה את הציבור במדינת ישראל הצעירה ואיימה לערער את האמון של חלקים גדולים ביישוב במנהיגיו וביסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית המתבססת. שביתת הימאים היוותה חלק במאבק לעיצוב פניה ודמותה החברתית של מדינת ישראל שאך זה נולדה, וסימלה את אחד האירועים הבולטים בחיי ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים.
השביתה נמשכה ארבעים ושלושה יום ומבחינה רשמית ונועדה לשפר את תנאי העבודה והשכר של הימאים, אך מכיוון שמנהיגי השביתה היו מזוהים עם מפ"ם שהיתה בתקופה הנסקרת מפלגה מרכזית וגדולה שזכתה בבחירות ביולי 1951, ב-15 מנדטים, היא נתפסה כשביתה פוליטית שקראה תיגר על מפא"י ועל שלטונה. [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]
השביתה פרצה בנובמבר 1951 לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית.ימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפהשהשתייכה למפא"י שבראשה עמד יוסף אלמוגי. בבחירות למועצת איגוד הימאים שנערכו בסוף השנה, ניצחה רשימת מועמדים על-מפלגתית, ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות.
 |
| ארכיון המדינה, ל/2176/28 |
ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובליצחק (אייק) אהרונוביץורב המלחיםנמרוד אשל,התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות. בתגובה, הקימה ההסתדרות ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה.
שרשרת האירועים הביאה את דוד צבי פנקסשר התחבורה להציע הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים התשי"ב – 1952. עיקרי הצעת החוק נוגעת להענשת הימאים שנשכרו כחוק וערקו מאוניותיהם או מתפקידיהם. הוצע כי העונש יהא הפקעת חפציו והפקעת שכרו של העריק. תזכיר הצעת חוק.
שביתת הימאים דוכאה בעוצמה רבה: הימאים הורדו מן הספינות תוך השתלטות אלימה של המשטרה. ספינות שובתות הופעלו ע"י "מתנדבים"שוברי שביתה. הפעלת הכוח המדינתי כנגד העובדים הגיעה לשיאה, כשמנהיגי השביתה גויסו לצבא, בתגובה, הימאים החריפו את צעדי השביתה והשביתו גם את אניות הצי הישראלי שעגנו בנמלים בחו"ל. העימות הגיע לשיא של התנגשויות עם המשטרה. [תעודה1 – ג 3324/12]. בנוסף, התקהל קהל גדול ביניהם הרבה מקיבוצי השומר הצעיר - תנועת ההתיישבות של מפ"ם, מחוץ לשערי הנמל היוו לחץ כבד על השערים מתוך רצון להתפרץ אל שטח הנמל תוך השמצת המשטרה.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהתנהלות הימאים בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה שטרם התייצבה '...רפיטיציה של כיבוש השלטון...'[דברי בן-גוריון בישיבת הממשלה, 16.12.1951].
והביאה את חברי הממשלה להבין כי יש לפעול לרכישת אהדת הציבור שכן הלכה והתפתחה תעמולה נגד הממשלה –תעמולה שזכתה לכינוי 'תעמולת הזוועה'.
גם העיתונות נטתה בתיאורי המאורעות לטובת הימאים השובתים ונגד הממשלה, כך גם היה הלך הרוח בציבור.
שביתת הימאים – גרסת מפא"י וההסתדרות
במישור הטיעון הלאומי, ביקשה הנהגת מפא"י, הן בממשלה והן בהסתדרות ובמועצת פועלי חיפה להכפיף את מאבקי העובדים ל"אינטרסים של המדינה", כפי שנקבעו על-ידה.
הימאים הוצגו כבוגדים וכפוגעים בהגעתם של עולים לישראל –שהיתה למטרה הראשונה במעלה בשנים אלו.[תעודה2 – פרוטוקול ישיבת הממשלה,16.12.1951]
שביתה היתה פוליטית- בדיון הכנסת התגובות מכל הקשת הפוליטית לא איחרו לבוא.
עמדות חברי הממשלה ביחס לשביתה נחלקו בין טובת המדינה לטובת העובדים.
בישיבת הכנסת ה-כ"ט, עלה על סדר יומה של הכנסת הדיון בנושא שביתת הימאים מפאת חשיבותו. מה שהחל לכאורה, כסכסוך פנימי בין הסתדרות העובדים הכללית ובין הימאים על תביעות בנושא העסקתם ולכאורה לא זקוק להתערבות הכנסת, הפך לבעיה הנוגעת למדינה כולה שכן זוהי בעיה חיונית של קיום הצי המסחרי שהמדינה החדשה השקיעה בו כספים רבים.
בסוגיית התערבות המדינה בשביתה שהוגדרה פוליטית שכן היתה בסימן המאבק בין ההסתדרות ובין ועד העובדים ובמילים אחרות בין מפא"י המפלגה השלטת לבין מפ"ם - הדעות היו חלוקות. מחד, אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי יש להורות לשובתים לחזור בהם מהשביתה. שכן הסכסוך הזה אינו לכבודם לא של הצי המסחרי לא של הימאים ולא של המדינה כולה. לכן צריכה הכנסת לקבל החלטה להורות לשובתים שיחזרו בהם מהשביתה, בנוסף הציע לחקור הבעיה עד כדי מציאת פתרון חיובי וצודק לכל הצדדים. מנגד, יעקב חזן, חבר כנסת מטעם מפ"ם הגדיר שביתה זו כשערורייה והטיל האשמה על הממשלה. אמר כי שביתה זו פרצה כשהיא חסרה כל מגמה וכל גוון פוליטי, אלא היתה למן ההתחלה מלחמת עובדים על זכותם לקיים את ארגונם כארגון של פועלים חופשיים. הוסיף ואמר כי הממשלה אשמה בכך שהפכה את השביתה הזו לשביתה מדינית. . על דעותיהם של שאר חברי הכנסת בדיון זה. [תעודה3 - דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, י"א בכסלו תשי"ב, 10.12.1951].
דברים ברוח זו נאמרו גם ע"י המזכיר הכללי במטה הארצי בדו"ח שכתב לבנימין גבלי, ראש ממ"ן[מחלקת המודיעין] כאשר תיאר כי היה כמעט בלתי נמנע מלהתנגש עם אנשי חיל הים על מנת להשתלט על האנדרלמוסיה שהיתה בנמל חיפה בהם הוגשה עזרה ניכרת בצורות שונות ע"י חלק מהצי הימי הישראלי לאנשים אשר עליהם הכריזה הממשלה כמחבלים במדינה. [תעודה 4 – ל 2176/28].
אשל כתב בספרו 'שביתת הימאים'כי מזכיר ההסתדרות דאז, מרדכי נמיר, "הביע אף חשש כי דרישת נציגי הימאים שחברות ישראליות יקבלו לעבודה ימאים זרים רק באמצעות ארגוני העובדים בארצותיהם, נועדה להסגיר את הימאות העברית לידי הקומוניסטים". [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]
מה שהחל כשביתה לגיטימית על תביעות שכר הימאים הפך לכדי מאבק פוליטי בין מפא"י הדמוקרטית למפ"ם הקומוניסטית. באסיפת העם שהתקיימה בעניין פרשת בימאים ב-14 בדצמבר נאם רב החובל אורבק ברוח מתונה ונזהר מלהפוך מאבק זה לויכוח פוליטי אך דאג להזכיר את דרישת הימאים לייצוג משלהם כלפי ההסתדרות וחברת האוניות. נוכח העוול שנגרם לימאים, נרתמו למאבק גם אנשי רוח כנתן אלתרמןואברהם שלונסקיובני נוער חברי מפ"ם ומק"י השמיעו קריאות בוז נגד הממשלה והפיצו כרזות מטעם הועד הציבורי להגנת הימאים. [תעודה5 – ל 2176/28].
השביתה נשאה אופי פוליטי, וכך התייחסו אליה גם בישיבת הממשלה מה-23.12.51הדנה בסוגיה זו. ולמרות זאת, דו"ח המשטרה הראה כי קרוב ל-90% מהשובתים לא פעלו מתוך מניע פוליטי ואף נטען כי אילו היתה ניתנת לתביעות הימאים תשומת לב ראויה בזמן, לא היתה פורצת השביתה והמעוניינים בה מבחינה מדינית,לא היו מצליחים לאחד את האנשים כפי שזה קרה בפועל. מצורף הדו"ח. [תעודה 6,ג/3324/12]
השביתה היתה דרמטית שכן, בשלהי 1951, הושבת הצי הישראלי כולו. דיכויה של השביתה אף היה חמור יותר וכלל עימותים אלימים באניות, הפגנות סוערות ואף גיוס מנהיגי השביתה לצבא. על העימותים החריפים בדו"ח המצורף. [תעודה7,ג/3324/12]
 |
| מעריב, 12 בנובמבר 1951 |
'...הפעלת המשטרה נגד פועלים שובתים – היא פגיעה בכל פועל, בכל אזרח שוחר חופש ודמוקרטיה...'[מתוך כרוז מטעם הוועד הציבורי להגנת איגוד הימאים– ל/2176/28]
ההפגנות לא פסקו - בהפגנה לא אלימה שאורגנה מטעם 'הועד להגנת איגוד הימאים'ב- 17 בדצמבר 1951 הפגינו אנשי מק"י [המפלגה הקומוניסטית הישראלית] ואנשי מפ"ם, ד"ר משה סנה תקף את הממשלה בקשר ליחסה אל הימאים. כן נשמעו קריאות בוז נגד הממשלה. את ההפגנה חתמה שירת ה'תקוה'ו'האינטרנציונל'.[תעודה 8 – ל 2176/28].
במאבק הימאים נטלו חלק גם אנשי רוח, ובאסיפת עם של הימאים שנערכה בתל אביב ב-11 בדצמבר 1951 נאם חבר הכנסת יצחק בן-אהרון– דבריו היו דברי הסתה כנגד הממשלה וההסתדרות, ונתקבל בהתלהבות רבה. אחריו נאם הסופר אברהם שלונסקי, שדיבר ברוח קודמו. [תעודה 9 – ל 2176/28]. ובשאילתא לשר המשטרה שהציג בן-אהרון בכנסת שאל על דבר קיומה של הדמוקרטיה במניעת חופש התנועה של השובתים וקיום קשרים תקינים בינם לבין נציגיהם. [תעודה10, ל/2176/28]על כך השיב לו י'נחמיאס סגן המפקח הכללי, כי אין בשלילת הכניסה לנמל באין רישיון מתאים משום הפקרת חוקי המדינה הדמוקרטית. [תעודה 11 ג 3324/12]
ראש הממשלה, דוד בן-גוריון ראה בשביתת הימאים מעשה לא אחראי ובנאומו בכנסת ב-10 בדצמבר 1951 [בתעודה כתוב: 1952 – טעות במקור]אמר על השובתים כי: '...יש להצטער על כך, שירדו מן הדרך הנכונה ויש לדרוש שיחזרו בהם מן הדרך הנלוזה הזאת של ניסיון לקפח את גורלה של המדינה...'[תעודה 12, פ/3076/2]
בדיון על השביתה בכנסת אמר פנחס לבון:
"...לא כל שביתה היא קדושה, ואין זכות לציבור פועלים להכריז שביתה על דעת עצמו ובלי הסכם ההסתדרות....כדי לשמור על "המדינה בדרך"....המשיך ואמר כי"....חופש השביתה קשור באחריות לאומית, אחרת יהיה חופש זה להפקרות..."[דבר,11 בדצמבר 1951].
לאחר עימותים, הגיעו הצדדים להסכם שעל-פיו הופסקה השביתה. בין היתר כלל ההסכם, כי הימאים יחזרו לעבודתם וההסתדרות תשתמש בהשפעתה לשחרורם של המגויסים. בנוסף, הנושאים הארגוניים ייבדקו ע"י ההסתדרות.
דפוסי ההבנייה של השביתה והשובתים, כפי שהותוו ע"י מפא"י בפרשת שביתת הימאים ממשיכים לאפיין את מאבקי העובדים עד ימינו. השובתים תמיד מוצגים כמבטאי אינטרסים סקטוריאליים הפוגעים באינטרס הכללי ובאינטרס הלאומי.