"...אני הכרתי את פייצל...הוא הערבי הלאומי הראשון האמיתי שפגשתי. הוא מנהיג! הוא אינטליגנטי ואדם ישר מאוד, יפה תואר להפליא..."
דברי וייצמן על האמיר פייצל מתוך האיגרת לורה רעייתו
הצהרת בלפורב-1917 היתה נשארת בגדר הישג תעמולתי בלבד לולא יצקו מנהיגי התנועה הציונית תוכן מדיני של ממש. להשגת מטרה זו, פעל חיים וייצמןאחרי מלחמת העולם הראשונה בשני ערוצים: האחד, להבטיח שחבר הלאומים יעניק לבריטניה "מנדט"להחזיק בארץ ישראל מתוך שאיפה להקים בית לאומי לעם היהודי, מטרה נוספת, ליצור במהירות האפשרית עובדות בארץ ישראל.
עוד בזמן המלחמה, באמצע דצמבר 1917, הציע וייצמן לבריטים לשגר לארץ ישראל משלחת שנקראה: 'ועד הצירים הציוני לארץ ישראל'. משלחת זו נועדה בין היתר לשמש חוליה מקשרת בין האוכלוסייה היהודית לשלטונות הצבא הבריטי וליצור קשר עם הערבים, כדי להשיג שיתוף פעולה שלהם למפעל הציוני. המשלחת הורכבה מנציגים של יהדות צרפת ובריטניה, כאשר וייצמן משמש יושב-ראש המשלחת.
היחס העוין של שלטונות הצבא להצהרת בלפור, שהם ראו בה מטרד המסבך את יחסיהם עם האוכלוסייה, אילץ את וייצמן לבקש את התערבותו של בלפור. באיגרת אישית אליו ששיגר ב-30 במאי 1918,התלונן ויצמן על היחס המועדף לו זוכים הערבים מהמפקדים הבריטים.
"...הפקיד הערבי יודע את השפה ואת מנהגי הארץ...יש לו איפוא יתרון על הפקיד האנגלי ההוגן... כך קורה שהערבים מנהלים את האנגלים..."
בהמשך המכתב מפרט וייצמן את כוונותיו בנוגע לערבים. "...אין לנו לא רצון ולא צורך לנצל או לנשל אותם..." (מתוך ספר ההנצחה לחיים ויצמן, הנשיא הראשוןבהוצאת ארכיון המדינה). את בעיית היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל הוא ראה כבעיה כלכלית ולא כבעיה מדינית. לשיטתו, הבעיה המדינית כרוכה במרכז הכובד הערבי שכלל אינו נמצא בארץ ישראל אלא בחיג'אז (היום ערב הסעודית) וטומן בחובו את המשולש מכה, דמשק ובגדד.
ויצמן העריץ את האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי נגד השלטון הטורקי, וראה בו מנהיג לאומי אותנטי. הוא קיווה שהסכם ביניהם שיאפשר לציונים לעקוף את המנהיגים הערבים המקומיים שכלפיהם חש ויצמן זלזול. הבריטים, שתמכו בפייצל, ארגנו מפגש בינו לבין ויצמן.
כוונת המפגש המתוכנן היה לומר לו שאם בכוונתו להקים ממלכה ערבית חזקה ומשגשגת, היהודים ורק הם, יוכלו להיות לו לעזר בתחומים הכלכליים וביכולת הארגונית. ויצמן קיווה להגיע להסכמה מדינית של ממש שכן לעם היהודי אין שום שאיפה להיות מעצמה גדולה ולכן איננו מהווים איום.
וייצמן ופייצל נפגשו פעמיים:
בפעם הראשונה, נפגשו ב-4 ביוני 1918 בעבר הירדן על הפגישה פירט וייצמן במכתבו לרעייתו ורה ב-17 ביוני 1918. בין השאר תיאר ויצמן את האמיר "כערבי הלאומי הראשון האמתי שפגשתי". עוד מספר וייצמן על ציפייתו של האמיר פייצל לשיתוף פעולה פורה עם היהודים. עם זאת, בדומה לווייצמן, הוא התייחס בבוז לערביי ארץ-ישראל ובכלל אינו ראה בהם ערבים. (תעודה 1, מתוך ספר ההנצחה לוייצמן באדיבות גנזך וייצמן).
 |
| האמיר פייצל (מימין) וחיים וייצמן (מתוך ספר וייצמן) |
ב-11 בנובמבר 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. בפאריס עמדה להתכנס 'ועידת השלום'בהשתתפותן של המעצמות המנצחות. בוועדה זו, התכוונה בריטניה שנטלה חלק בוועדה לדרוש את החסות על ארץ ישראל.
כדי לחזק את עמדתם לפני ועידת השלום, חידשו הציונים, בעידודו של משרד החוץ הבריטי, את קשריהם עם האמיר פייצל, שבינתיים כבש את דמשק וביקש להקים שם ממלכה ערבית. .
בפעם השנייה נפגשו השניים בלונדון בדצמבר 1918. בפגישה זו, הסכימו שני האישים, על שיתוף פעולה נגד הרחבת השפעתה של צרפת , שביקשה את החסות על סוריה. וייצמן הבטיח לסייע בשם התנועה הציונית.
בתזכיר על שיחתו של וייצמן עם האמיר פייצל ב-11 בדצמבר 1918 פייצל אמר כי הוא סמוך ובטוח שיצליח להסביר לערבים שכניסת היהודים לארץ-ישראל היא לטובת הארץ וכי האינטרסים הלגיטימיים של הפלחים הערבים לא ייפגעו בשום פנים ואופן.
וייצמן פרש את תכניתו שכללה בעיקר את הציפייה שבוועידת השלום יכירו בזכויותיהם הלאומיות וההיסטוריות של היהודים בארץ-ישראל והבקשה למנות את בריטניה הגדולה כבעלת הנאמנות.
פייצל הביע תמיהה על כך שיש מתח בין יהודים וערבים בארץ ישראל. הוא הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי לתמוך בתביעות היהודים, והוא מקווה שיעזרו לו במאמציו לקבל חסות בריטית על המדינה הערבית הגדולה שתקום. [תעודה 2 -, באדיבות הארכיון הלאומי הבריטי, מתוך ספר ההנצחה וייצמן].
 |
האמיר פייצל במרכז בוועידת פאריס מאחוריו מימין "לורנס איש ערב" (ט"א לורנס), יועצו הבריטי של האמיר שאף סייע לו במרד הערבי באדיבות ויקיפדיה |
ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין וייצמן ופייצל על בסיס זה. פייצל הוסיף בכתב ידו נספח, שאמר שההסכם יהיה בתוקף רק אם יתמלאו דרישות הערבים (מהבריטים) לעצמאות, ושאם לא יתמלאו דרישותיהם לעצמאות, לא יהיה ניתן לבוא עליו בטענות אם לא יוכל למלא את ההסכם.
פייצל גורש מדמשק על-ידי הצרפתים והפך למלך עיראק.בסופו של דבר נאלץ לחזור בו מהסכם זה, אך התקווה והרעיון של הסכם בר-קיימא עם העולם הערבי עדיין לא ירד מסדר היום הציבורי.
התעודות המקוריות המוזכרות בפרסום נמצאות בארכיון הציוני המרכזי ובגנזך וייצמן ומופיעות בכרך ההנצחה לחיים וייצמן, הנשיא הראשון, מבחר איגרות ונאומים.