עם שוך הקרבות, דרש הציבור הרחב והכואב בחינה מעמיקה של ניהול המלחמה ואופן ההכנה אליה. ב-18 בנובמבר 1973 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט, לבחינת האירועים שקדמו למלחמה ולימים הראשונים שלה.
שבוע ימים לאחר מכן, במהלך ראיון ליומן השבוע של קול ישראל ברדיו, הביע קציר את גישתו האישית בעניין הועדה ועורר סערה ציבורית גדולה. בין השאר אמר: "כאשר יתלבנו המעשים שנעשו בקשר למלחמה, אני חושש שנמצא כי היו בהם מחדלים לא מעטים. אסתכן ואומר – מחדלים צבאיים ומדיניים, מחדלים שכולנו אשמים בהם, משום שרצינו להיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין עם המציאות שחיינו בה". מן הריאיון המפורסם נותר מטבע הלשון שטבע הנשיא - "כולנו אשמים". תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש' אף הקדישה לאמירות הנשיא שהוצאו מהקשרן מערכון מיוחד.
רבים ביקשו להביע מחאה על דברים אלו, והפנו את חיצי הביקורת אל מי שנתפסו בעיניהם כאשמים – מקבלי ההחלטות. קציר נדרש להתגונן וניכר כי הפרשה רדפה אותו באותם הימים, כמו גם עשורים רבים מאוחר יותר. באחד המכתבים שנתקבל בלשכתו, צוין כי הדברים אף צוטטו ברדיו קהיר במצרים, והפרשנות שנלוותה אליהם הדגישה את הפן המריר בו שרוי הציבורי הישראלי.
תלונות רבות על דברי הנשיא הצטברו על שולחנו, ועוזריו ניסו להדוף בכוחות מצומצמים את ההתקפה: "בתחילה נמנענו מלשגר אישורי קבלה שגרתיים לכל אלה שהגיבו על הריאיון עם נשיא המדינה ששודר בקול ישראל, בתקווה שהנשיא יוכל להשיב עניינית לכל פונה ופונה, אולם בגלל זרם המכתבים הגואה נשתבשה תוכניתנו", כתב השליש הצבאי לנשיא, סגן אלוף ישראל ירקוני. והוסיף: "הנשיא מבקש לציין כי מציאת שעירים לעזאזל לא יפתרו את בעיותינו, והמשימה העיקרית היא הפקת לקחים ממה שקרה".
הנשיא עצמו נטל חלק בהבהרת דבריו. תחילה בביקור רשמי ומתוקשרבקריית שמונה, אך גם במענה אישי: "הוברר לי, כי נפגעת אישית ממילותיי", כתב לאם שכולה, "לא התכוונתי להאשים כל אדם פרטי, אלא את הרוח הכללית בציבור. בוודאי שלא הייתה כל כוונה להאשים את הלוחמים, המשפחות השכולות, ואלה שחיו חיי צנע. בציבורנו ישנם רבים מאוד שעיניהם נשואות למותרות והם שקועים באנוכיות ובדאגותיהם הפרטיות".
בשנת 2000 פנתה אליו היסטוריונית וביקשה לגעת שוב בפצע המגליד, וכך השיב לה קציר: "בתום מלחמת יום כיפור כשאני מזועזע מהמספר הרב של הקרבנות שהקרבנו והמספר הרב של הפצועים שנפגעו במערכות ישראל בצפון הארץ ובדרומה, נעלבתי ונפגעתי מהדברים הקשים שהוטחו על ידי חברי ועדת אגרנט נגד ידידי הטוב האלוף דוד אלעזר, "דדו", שעשה כה רבות להכשלת ההתקפה של הסורים בצפון והמצרים בדרום. הכרתי אישית את ראש הממשלה, שר הביטחון, ובעלי תפקידים אחרים בממסד הביטחוני, ואת אחריותם לכישלון. יתר על כן היה ברור לי שאחראים למחדל הקשה אליו נקלענו היו גם רבים מחברי הכנסת, עיתונאים, אנשי התקשורת, אנשי האקדמיה, ואפילו אזרחים נאורים שביקשו להתעלם מהסכנות הביטחוניות המרחפות עלינו. בצער ובכאב התרעתי על כך שיש להימנע מחיפוש אחר שעיר לעזאזל העשוי להקל על מצפוננו, אלא שיש לפשפש כל אחד במעשיו ובגישתו לסכנות המאיימות עלינו. יתכן והרחקתי לכת באומרי כולנו אשמים..".
![]() |
"ידידי הטוב דדו" - קציר והרמטכ"ל דוד אלעזר בבית הנשיא
יוני 1973 / לע"מ |
עם זאת, בספרו האוטוביוגרפי 'סיפור חיים' (הוצאת כרמל), שראה אור בשנת 2008, סיכם קציר את הפרשיה באומרו: "לא התרגשתי מאותה ביקורת בשעת מעשה, וגם היום עודני סבור שאכן כולנו נשאנו באשמה מסוימת. על הממסד הייתה מוטלת אחריות כבדה. אבל הציבור הרחב שטיפח וקיים הרגלים של שטחיות ו"סמוך", לא רשאי לרחוץ בניקיון כפיו. כולנו היינו אשמים, מי במעט ומי ביותר, וצרת הרבים או אשמת הרבים לא סיפקה כמובן שום שמץ של נחמה".
בפרק אחר בספר, פרש את תפיסתו את חילופי השלטון שבאו כנובע מהלחץ הציבורי וממסקנות הועדה באופן הבא: "ככל שהצטערתי על פרישתה של גולדה מאיר, ועוד יותר מכך, כמובן, על הנסיבות שהביאו אותה לעשות את הצעד הזה, הייתה לי מידה של נחת מן החילופים בראשות הממשלה. במישור האישי המצומצם רווח לי שעכשיו עמד לקבל את התפקיד איש צעיר ממני, ולכן גברה יכולתי להרגיש כנשיא ולא כמי שראש הממשלה עשויה לנהוג בו כמנהג אם בבנה. במישור המהותי יותר שמחתי שהנה ההגה עומד לעבור לראשונה, לידי מי שנולד, גדל והתחנך בארץ, מי שהכיר כל פינה שלה והיה מעורב במעשה הביטחוני. ידעתי שלא יהיה צורך להסביר לו מהי אוגדה..".
![]() |
"כמנהג אם בבנה" - קציר וראש הממשלה גולדה מאיר
במושב הפתיחה של הכנסת השמינית
ינואר 1974 / לע"מ |
עם הינתן האות לחילופי השלטון החלו המגעים הקואליציוניים. לקראת סוף חודש אפריל 1974, הטיל הנשיאעל חבר הכנסת יצחק רבין את התפקיד להרכבת ממשלה חדשה. רבין השיב בחיוב, וחודש ימים מאוחר יותר הודיע רשמית: "הרכבתי ממשלה".![]() |
"הרכבתי ממשלה" - צילום משותף של ממשלת רבין הראשונה בבית הנשיא
יוני 1974 / לע"מ |
לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא. 
