'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים', כך כתבו לראש הממשלה גולדה מאיר ב-8 באפריל 1970 56 תלמידי תיכון מירושלים על סף גיוס לצבא, במחאה על מה שראו כהחמצת הסיכוי להידברות עם מצרים (למכתבם ראו: תעודה 1).
'מכתב השמיניסטים', שהיה מאז לסמל של מחאה פוליטית ואף קמו לו מחקים במרוצת השנים, עורר סערה ציבורית בישראל וגרר תגובות רבות בעדו ובעיקר נגדו. זו הפעם הראשונה שתלמידי תיכון עמדו במוקד מחאה חברתית נגד מדיניות הממשלה, כשבמרכזה מה שנתפס תחילה כהבעת ספק לגבי אחת מן 'הפרות הקדושות'המשמעותיות ביותר בחברה הישראלית – השירות בצה"ל. העצומה של תלמידי התיכון נולדה על רקע החלטתה של ממשלת ישראל בסוף מרס לדחות את הצעתו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס הציוני העולמי ומתנגד חריף למדיניות ממשלת ישראל, להיפגש עם נשיא מצרים נאצר 'בהסכמת או בידיעת ממשלת ישראל'. גולדמן טען שקיבל פנייה מנאצר, באמצעות אנשי קשר צרפתים ויוגוסלבים, להיפגש עמו כדי לדון על שלום (החלטת הממשלה ראו: תעודה 17). פרשיות אלו הפכו את אביב 1970 לאבן דרך בתולדות המחאה הפוליטית בישראל.
ארכיון המדינה מציג שני פרסומים שסוקרים את שתי הפרשיות האלו, ובהם 28 תעודות מאוספיו. הפרסום הראשון דן במכתב השמיניסטים ובתגובות לו בציבור. מובאים גם מפגש של שר החינוך עם חותמי המכתב והתייחסותה של ראש הממשלה לתופעה בפורומים שונים. ראו חלק ב', 'פרשת גולדמן'
מובאים דיוני ממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת בבקשתו של גולדמן ובספיחיה של הפרשה, התכתבות של קובעי המדיניות עם גולדמן, סקר דעת קהל והצעה נוספת של גולדמן להיפגש עם עראפאת.
מובאים דיוני ממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת בבקשתו של גולדמן ובספיחיה של הפרשה, התכתבות של קובעי המדיניות עם גולדמן, סקר דעת קהל והצעה נוספת של גולדמן להיפגש עם עראפאת.
מכתב השמיניסטים מעורר סערה בציבור
'המכתב נשלח אל גולדה מאיר: 'לתת סיכוי לגולדמן'
ב-8 באפריל, בעוד הציבור בארץ גועש ורועש בהסכמה, ופחות מזה בהתנגדות, להחלטת הממשלה לדחות את הצעתו של נחום גולדמן לצאת לקהיר כדי לדבר עם הנשיא נאצר על שלום (ראו להן חלק ב), התפרסם בעיתון הארץ 'מכתב השמיניסטים'של תלמידי תיכון מירושלים (ראו לעיל). חותמי המכתב הביעו התנגדות לעמדת הממשלה וקראו 'לתת סיכוי לגולדמן'. במכתב קבעו התלמידים כי 'עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש"אין ברירה". לאחר פרשה זו הוכח כי גם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה'. יוזם המכתב היה שמואל שם-טוב, בנו של ויקטור שם טוב, חבר מפ"ם ושר הבריאות בממשלתה של גולדה מאיר (למכתבם ראו: תעודה 1,ג- 7442/4).
התגובות בציבור למכתב השמיניסטים: כותבי המכתב מואשמים בתבוסתנות ובקריאה לסרבנות
'מכתב השמיניסטים'הכה גלים במדינה. בניגוד לכוונת מחבריו נתפס המכתב בעיני רבים בציבור כמבטא הלכי רוח של חולשה ותבוסתנות. אמירתם של השמיניסטים כי 'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד'הביאה רבים להאשים אותם כמי שמאיימים לסרב לשרת בצה"ל. אל לשכתה של גולדה זרמו מאות מכתבים ובהם רבים מקבוצות של תלמידים מבתי ספר מרחבי הארץ. רובם המכריע הביעו הסתייגות מתוכן דבריהם של 'השמיניסטים'מירושלים והביעו תמיכה במדיניות הממשלה. 'מחשבות מעין אלה, למרותשהנן נחלת מעטים, מעוררות בנו חרדה עמוקה', כתבו תלמידים מבית הספר בליך ברמת גן והוסיפו: 'מגמות של מבוכה ומצב רוח תבוסתני עוברות כגל עכור העלול להגיע להידרדרות ולסחוף עמו רבים' (תעודה 2,ג-8048/3). תלמידים מבית ספר תיכון חדש בראשון לציון כתבו: 'בלב שקט ושלם אנו סומכים על פעולותיה של ממשלת ישראל,שבוודאי לא החמיצה ולא תחמיץ כל סיכוי לשלום' (תעודה 3, ג-8048/3). התגובה לא הוגבלה למרכז הארץ ומכתבים זרמו גם מן הפריפריה – מקריית גת, מקריית שמונה ועוד (תעודה 4, ג-8048/4, תעודה 5, ג-8048/4 תעודה 6,ג-8048/4). רק מיעוט מכתבים הביע תמיכה בכותבי עצומת השמיניסטים כמו עצומה נוספת באותו הנוסח שחתמו עליה תלמידים מבתי ספר בגוש דן (תעודה 7, ג-8046/6).
 |
| מכתב שהגיע ללשכת ראש הממשלה (מתיק ג 6895/02) |
חותמי המכתב שולחים לגולדה מכתב הבהרה, וחלקם נסוגים ומבקשים למחוק את חתימתם- 'אני מתחרטת פשוט מתחרטת'
המסע הציבורי הנרחב שהתנהל נגד חותמי מכתב השמיניסטים, התגובות החריפות ובעיקר האשמתם כתבוסתנים, כמי שזורעים דמורליזציה ומעודדים סרבנות שירות בצה"ל, ושיוכם לגופים שנתפסו בציבור כקיצוניים ואנטי ציונים כמו תנועת 'מצפן', זעזעה את התלמידים הצעירים, והם נדחקו לפינה שכלל לא ציפו למצוא את עצמם בה. ב-4 במאי שלחו שלושה מיוזמי המכתב מכתב הבהרה אל ראש הממשלה. הם הביעו זעזוע מן הדברים שנכתבו עליהם ודחו מכול וכול את שיוכם ל'מצפן': 'כולנו מתנגדים ל"מצפן", לרעיונותיו ולגישתו העוינת למדינת ישראל', כתבו. השלושה קבעו נחרצות שבכוונתם להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידות קרביות. אין הם נסוגים מביקורתם על הממשלה אבל יש להפריד בין מחאה לגיטימית לבין השירות בצה"ל, כתבו. הם ביקשו מראש הממשלה שתפיץ את עמדתם זו בכל אמצעי התקשורת. בתגובה כתב להם מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ כי אין ראש הממשלה כתובת להפצת ידיעות בעיתונות כשם שלא הפיצה את מכתבם הראשון (המכתב ותשובת דיניץ, ראו: תעודה 8, ג-6895/2).
כמה מחותמי המכתב לא הסתפקו בכך ושלחו מכתבים אישיים אל גולדה ובהם הביעו חרטה על חתימתם על המכתב הראשון וביקשו למחוק אותה. חתמתי על המכתב מבלי לקרוא אותו 'ונדפקתי'כתב תלמיד (ראו: תעודה 9[פרטים מזהים על הכותב נמחקו],ג-6895/2). תלמידה אחרת כתבה:'אני מתחרטת, פשוט מתחרטת, ועוד פעם מתחרטת על המעשה הנמהר שעשיתי'. היא הוסיפה שעתה נראית לה החלטת הממשלה בעניין גולדמן נכונה, וביקשה מגולדה 'שתזמיני אותי ללשכתך כך שבמו ידי אוכל למחוק את שמי החתום ולא ייוותר מקום לספק כלשהו' (תעודה 10,[פרטים מזהים על הכותבת נמחקו], ג-6895/2).
'הם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן' - תגובת הממשלה והעומדת בראשה למכתב השמיניסטים.
ב-5 במאי נפגש שר החינוך עם קבוצה מחותמי מכתב השמיניסטים. בתחילת הפגישה ביקש יוזם המכתב, שמואל שם-טוב, להפריך את הדימוי שהקנו להם, ובלשונו: 'מפלצות הבאות להרוס את המדינה, להרוס את צה"ל, לגרום לדמורליזציה, לגרום לפירוד בעם'. הוא הבהיר שלא הייתה במכתב קריאה לסרבנות וכי 'אנו נשרת בצה"ל, אנו נשרת במלוא כוחנו ובמלוא רצוננו'. שם-טוב ואחרים אמרו שאמנם היו טעויות בניסוח המכתב, שהביאו לפרשנות שגויה של כוונותיהם, אולם מדובר במחאה לגיטימית שאין מאחוריה כל כוונות קיצוניות הם העלו את טענותיהם כי הממשלה אינה עושה די לקידום השלום, למשל כשהיא נוקטת מדיניות התנחלות שפוגעת בסיכויים להגיע להסכמה עם הערבים. בתשובה לדבריהם סקר אלון בהרחבה את מדיניות השלום של הממשלה וקבע: 'השלום הוא בראש סדרי העדיפויות שלה'. לגבי גולדמן הבהיר שמדינות חוץ אינה זירת פעולה של אנשים פרטיים. אדם כמו גולדמן,שדעותיו קיצוניות והוא נוקט יזמות ללא תיאום עם הממשלה, אינו יכול לשמש נציגה של ישראל בניהול המדיניות. 'לכן תאמינו לי, לא החמצנו שום שלום', אמר אלון לבני הנוער (תעודה 11, ג-8048/3).
ב-15 במאי נערכה ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בסיום דבריה התייחסה גולדה למכתב השמיניסטים, לפרשת גולדמן ולכל 'גילויים שיש בציבור'. היא הבהירה שהיא רואה את הגילויים האלו בחומרה רבה ואת החלוקה שעושים בציבור – 'הצעירים רוצים שלום, ההורים לא'. היא הביעה זעזוע ממכתב השמיניסטים משום 'שהם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן, אני לא יכולה שלא להתייחס לכך ברצינות'. "כל הפנטומים שנקבל אינם שווים בעיניי אם יהיה פילוג מבפנים', הוסיפה גולדה. היא התייחסה לתופעות שליליות נוספות, לטעמה, כגון עיתונאים שכותבים סַטירה ביקורתית על הממשלה והצגת 'מלכת האמבטיה', ורמזה שהלכי רוח אלה משתלטים על אמצעי התקשורת ומביאים לסתימת פיות של מי שחושב אחרת (קטע מישיבת הוועדה, תעודה 12, ג-16707/6).
במחצית יוני נפגשה גולדה עם קבוצת בני נוער כדי לשמוע את דבריהם ולהשמיע להם את דעותיה, כשברקע עומדים 'פרשת גולדמן' ו'מכתב השמיניסטים'. בפגישה התגלו חילוקי דעות בין בני הנוער לגבי עניין גולדמן בין אלו שחזרו על טענות ה'שמיניסטים'לבין מי שחזרו על טענות מתנגדיהם. גולדה התווכחה עם כמה מהם שטענו שהממשלה מאבדת את אמונם וכי צעדים כגון סיפוח ירושלים והתנחלות בחברון אינם תואמים את ההצהרות על רצונה של ישראל בשלום. גולדה חזרה על הטענות המוכרות שלא צעדים אלו מונעים את השגת השלום, אלא אי-השלמת הערבים עם קיומה של ישראל ושאלה: 'מדוע במשך כל השנים אין שלום בינינו ובין שכנינו, לפני כל סיפוח כפי שאתה קורא לזה, ולפני כל בניית מספר יחידות שיכון באיזה מקום' (תעודה 13, פ-825/13).